התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן תקנב
הרב יעקב חיים סופר
סימן תקנב
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] ערב ט"ב לא יאכל וכו' כדי להרבות אבל ולזכור חרבן הבית ויצטער עליו. ב"ד סי' שכ"ז. מ"ב או' א' והוא מדברי הטור:
סעיף קטן ב
ב) שם. בסעודה המפסקת וכו' היינו שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע כמ"ש לקמן סעי' ט' יעו"ש:
סעיף קטן ג
ג) שם. לא יאכל בשר וכו' היינו מדינא דש"ס דאלו מצד מנהג אפי' מקודם אסור כמ"ש לעיל סי' תקנ"א סעי' ט' יעו"ש. ונ"מ דאפי' במקום שלא נהגו איסור בימים הנז"ל בסעודה המפסקת אסורים מדינא דש"ס. וכ"כ הלבוש:
סעיף קטן ד
ד) שם. לא יאכל בשר וכו' וכן תבשיל שנתבשל בו בשר אסור דעדיף מבשר מלוח. מט"י סי' תקנ"א סעי' יו"ד, ער"ה או' א' ועיין לעיל סי' תקנ"א או' קמ"ב:
סעיף קטן ה
ה) שם. ולא ישתה יין. השירביט שעושין מצמוקים אפשר דמותר לשתותו בסעודה המפסקת. ב"ד סי' שכ"ח. ומהר"ש פלורינטין בס' בית הרואה דף ל"א אסר. ברכ"י או' א':
סעיף קטן ו
ו) שם. ולא ישתה יין. וה"ה שכר אגודה. ואין נוהגין כן. ד"מ או' ג' אמנם רש"ל בתשו' סי' ל"א כתב לאסור כדברי אגודה משום דהוי חמר מדינא אלא שכתב דכל זאת למאן דאפשר אבל מי שלא הורגל לשתות כ"א שכר או אם הוא אדם חלש בודאי שרי לשתות שכר אף בסעודה המפסקת. יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגה"ט. ט"ז בריש הסי' מ"א סק"א. א"ר או' ו' י"א בהגה"ט, מיהו בשכנה"ג הגה"ט או' א' כתב להחמיר אף בחלש משום שאם היה מתיר רובם ככולם היו עושים עצמם כחלשים כדי לשתות שכר יעו"ש אמנם הא"ר שם כתב לפקפק בדברי שכנה"ג הנז' ודעתו להקל כרש"ל יעו"ש. וע"כ נראה דהכל לפי מה שהוא אדם וגם היכא שיש צורך הרבה אין להתיר לשתות כ"א דבר מועט בכדי שיוכל לאכול הסעודה ולא יותר יען כי הוא דבר המשכר וחיישינן שיבא להסיח דעתו מצער החרבן. ועיין לקמן או' ח':
סעיף קטן ז
ז) וכתב שם הא"ר דפשוט דכוס של ברה"מ (ר"ל בשכר) מותר אף לרש"ל. וכ"כ המש"ז ריש הסי' והיינו לדעת הסוברים דברה"מ טעונה כוס אפי' ביחיד כמ"ש לעיל רסי' קפ"ב דהא בסעודה המפסקת אין לישב שלשה ביחד כמ"ש לקמן סעי' ח' יעו"ש וא"כ לפי מ"ש לעיל בסי' קפ"ב או' א' בשם הזוהר והאר"י ז"ל דברה"מ ביחיד א"צ כוס אלא דוקא בג' אין להקל לשתות משום כוס של ברה"מ:
סעיף קטן ח
ח) וכתב שם הט"ז דאסור בסעודה המפסקת אפי' בשתיית מי דבש שקורין מע"ד או יי"ש דאף שאין בהכי שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש יעו"ש. והב"ד א"ר שם. מש"ז שם. מחה"ש סק"א:
סעיף קטן ט
ט) שם. ולא יאכל שני תבשילין. הזר"א בשו"ת א"ח סי' ע"ח כתב דאסור לשתות בסעודה המפסקת קאהב"י או ט"י משום דהוי תבשיל ואסור משום שני תבשילין אם לא במקום חולי יעו"ש. אמנם המחב"ר או' ב' כתב להוכיח דאין בזה משום תבשיל וגם אין בקאהב"י משום שררה ועונג דמקרוב נתפשט בעולם מאד ואפי' העניים רגילים בו אבל במים מבושלים בקנה וזרע גד עם סוקא"ר שהוא תענוג ומנהג עשירים לא הותר אלא משום חולי דחש במעיה כמ"ש מהר"ש שאר אריה יעו"ש. והב"ד הזכ"ל או' ט' שע"ת:
סעיף קטן י
י) שני תבשילין דאסרו בסעודה המפסקת אין חילוק בין דבר הנאכל כמות שהוא חי לדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וכן אין חילוק בין צלי למבושל וכן אין חילוק אם אוכלן כדרך תבשיל או כדרך הפירות בקינוח סעודה אלא בכל גוונא אסור לאכול פירות צלויין בקנוח סעודה בסעודה המפסקת. הרב מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשו' כ"י סי' י"ב. ברכ"י או' י"ב. זכ"ל שם. שע"ת או' ג' ואפי' אם בישל תמרים ועשאם דבש או בישר צוקא"ר ועשאו משקה ג"כ חשוב תבשיל. בן א"ח פ' דברים או' י"ט. וכן אם בישל הגבינה יש לה דין תבשיל ואסור לאכלה עם תבשיל אחר. טור. לבוש בן א"ח שם. וכן אם בישל החלב יש לו דין תבשיל. לבוש. ועיין לקמן או י"ג:
סעיף קטן יא
יא) שמעתי שקצת רבנים התירו לאכול אינסאלאד"א בסעודה המפסקת דהיינו ירקות כי חיות הנה עם שמן וחומץ ואחר האינסאלאד"ה לאכול תבשיל א' והגם דיש פנים להתיר דלא דמי לצנון ומליח דאסר המרדכי ולא לקשואין הנכבשים בחומץ שאסר הכנה"ג דהכא האינסאלאד"ה בערים האלה היא מעיקר הסעודה ולא לגרר לבד הנה באה אלא להסתפק ממנה ג"כ. ומ"מ נראה בעיני שטוב להחמיר. מחב"ר או' ב' זכ"נ שם. ועיין לקמן או' ט"ו:
סעיף קטן יב
יב) לתת מי בוסר או חומץ בתבשיל שאוכל בסעודה המפסקת ודאי שרי. זר"א בשו"ת א"ח סי' ע"ט והב"ד המחב"ר או' ג' וכתב והוא פשוט. זכ"ל שם שע"ת:
סעיף קטן יג
יג) וכן יכול לאכול עם תבשיל אוכל חלב חמוץ שקורין בערבי לב"ן ובלשון אחר יגורט"י דאעפ"י שדרכם לחמם החלב על האש קודם שנקפה אין חימום זה עושהו בתורת תבשיל מיהו טוב להתרחק מזה כדי למעט הנאותיו בסעודה זו וכמ"ש המחב"ר שאין נכון לאכיל סלאט"ה עם התבשיל בסעודה זו. בן א"ח שם. ועיין לעיל או' י"א:
סעיף קטן יד
יד) שם הגה. ואף ממשקים אחרים ממעט וכו' שאם היה רגיל לשתות ד' כוסות ישתה ג' מ"א סק"א. א"ר או' ו' מ"ב או' ד':
סעיף קטן טו
טו) שם בהגה. וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח וכו' מכאן אסרתי בתשו' חא"ח סי' רס"ב לאכול אותם קישואין שכובשין אותם במים ומלח או בחומץ כדי לגרור תאות המאכל דלא גרעי מצנון ומליח. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' א"ר או' ז' שע"ת. ועיין לקמן או' כ"ו:
סעיף ב'
סעיף קטן טז
טז) [סעיף ב'] אפי' בשר מלוח וכו' ר"ל אע"ג דהטעם באיסור בשר משום דנתבטלו הקרבנות ולאחר ב' ימים לא מקרי עוד בשר לענין קדשים שהרי שלמים אין נאכלין יותר מב' ימים ולילה וכן עופות לא היו קריבים ע"ג המזבח חוץ מתורים ובני יונה וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. מ"מ נהגו לאסור. מ"ב או' ה' וה"ה בשר מתובלת שעברו עליה ב' ימים אסור. הלק"ט ח"ב סי' קל"ד. שו"ג או' ד' י"א בהגה"ט:
סעיף קטן יז
טוב) שם. ודגים. בב"י שלפנינו כתוב וגדיים וכ"כ הנ"ץ. אבל המ"א סק"ב כתב דגירסת דגים הוא עיקר משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמ"ש ביו"ד סי' רי"ז סעי' ח' ועוד דהוא עולה על שלחן מלכים ושמחה הוא לאיש עכ"ל. והסכים לדבריו המאמ"ר או' ב' וכ"כ המחב"ר או' ד' הגם דמדינא שרי לאכול דגים וכדמוכח מתשו' הרא"ש דבסוף ס' חזה התנופה שהבאתי בקו' שיו"ב וכן משאר פו' נהגו לאסור וכן פשט המנהג ומ"ש המ"א דיש מגיהים גדיים ויש בדפוס באיזה ב"י הגירסא כך ליתא לגירסא והגהה הנז' והאמת הוא דגרסינן דגים ואין להתיר כלל כמ"ש מרן עכ"ל, ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן יח
חי) שם. ודגים. דוקא תפלים אבל דגים מלוחים שרו ול"ד לבשר מלוח. הרב ב"ד סי' שכ"ז ויעו"ש הטעם שו"ג או' ה' ער"ה או' ב' וכ"מ מדברי הלבוש. וכ"מ מדברי המל"ח סי' יו"ד או' ל' שכתב וגם דגים לחים שאינם מלוחים אסור לאכול בסעודה המפסקת עכ"ל משמע הא דגים מלוחים שרו. מיהו יש לפקפק ע"ז ממ"ש במס' בתרא דף ע"ד ע"ב כוורא מליחא מעלי בשרא מליחא לא מעלי וא"כ כיון דבשר מליח אסור כ"ש דגים. ואפשר דאין דגים מלוחים שוים וכמ"ש שם בגמ' איבעית אימא נקבה מליחא מעלי ועוד י"ל דדוקא מלוח כפי הצורך הוא מעלי אבל אם אין מלוח כפי הצורך יתר או חסר אינו מעלי ומ"מ לא ראינו מי שמיקל בזה ואפשר דבמקום הצורך כגון שאינו יכול לאכול מאכלים אחרים יש להקל אם אותם הדגים יותר גרועים מן הלחים:
סעיף ג'
סעיף קטן יט
יט) [סעיף ג'] אפי' בישל מין אחד בשתי קדרות וכו' פי' שאחד בלילתו עבה וא' בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידה לבשל בשתי קדירות. מ"א סק"ג. מיהו הכנה"ג בתשו' א"ח ח"ב סי' ל"ו נטה לאסור וכתב שכן הסכימו חכמים שלמים יעו"ש. והב"ד הברכ"י או' ב' אמנם הא"ר או' ב' כתב כדברי המ"א. וכ"כ הנה"ש או' ב' וכ"כ הער"ה או' ג' וכתב שכ"מ מהריטב"א ודלא כהכנה"ג בתשו' יעו"ש. וכ"כ בביאורי הגר"א כדברי מ"א, וכ"פ ח"א כלל קל"ד או' א' דה"ח או' א' מ"ב או' ח' ומטעם זה נראה לאסור ב' ביצים הא' רך ראוי לגמוע ואחד קשה דהו"ל כב' קדרות ומיהו אפשר לחלק. נה"ש שם. והב"ד בן א"ח פ' דברים או' י"ט וכתב דיש להחמיר:
סעיף קטן כ
ך) שם. וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדרה אחת ואם בישל שני תבשילין בקדרה אחת יכול ראובן לאכול תבשיל אחד ושמעון תבשיל אחד. כנה"ג בתשו' הנז' ברכ"י או' ג' שע"ת או' ג' מל"ח סי' יו"ד או' ל"א. מ"ב או' ח':
סעיף קטן כא
כא) שם. אלא א"כ הוא דבר שדרכו בכך וכו' והיינו שרוב הפעמים נותנים בצלים וביצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה בבצים אבל דגים אסור לטגנן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלים אותם בלא ביצים כמ"ש בטור וכן כל כיוצא בזה, מ"א סק"ד. א"ר או' ג' והגם דכתב המ"א סק"ב דדגים אפי' לבדם אסור כתב היא"פ דכוונתו אף במקום שנהגו היתר בדגים. והרב נתיב חיים כתב לדוגמא נקט דהא דגים בלא"ה נהגו לאסור. וכ"כ המחה"ש יעו"ש:
סעיף קטן כב
כב) שם. שדרכו בכך וכו' עתה דרוב העולם אוכלים האורז ומטילין טומאט בכל הלילות ובכל הימים לא יקרא זה ב' תבשילין כיון שנהגו כך. רו"ח או' ב':
סעיף קטן כג
כג) שם. שדרכו בכך וכו' ואף שאין דרך שאר מקומות בכך מותר למי שדרכו בכך. שכנה"ג בהגב"י או' ה' א"ר או' ג':
סעיף קטן כד
כד) וכתב בש"ל אסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה. מ"א סק"ד. א"ר שם. ח"א כלל קל"ד או א' וכן ברייט"י לקשי"ן עם גבינה. א"א או' ט' דה"ח או' א' מ"ב או' יו"ד. וכתב המחה"ש דלאו דוקא מילוי גבינות דאסור ה"ה אם נתמלאו הלביבות בדבר אחר כגון מה שקורין פווידל"א ג"כ אסור כיון דגם בזה אין דרכו בכך דהא רוב פעמים מבשלים העיסה ע"י תבשילים אחרים וכמות שהוא בלא מילוי כלל עכ"ל והשו"ג כתב על דברי מ"א הנז' דלא ידע מאין לו איסור זה דהא דרכו בכך כל השנה דלביבות בלי גבינה הוא תפל מבלי מלח והעולם נהגו היתר וכן עיקר עכ"ל ונראה שלא ראה דברי המחה"ש הנז' שכתב הטעם מפני שאין דרכו בכך וכו' אלא שאין זו קושיא לפי שאין מנהג המקומות שוין בענין התבשילין וזה הכלל כל שדרכו בכך רוב הפעמים שרי וכל שאין דרכו בכך אסור וכל אחד לפי מנהגו:
סעיף קטן כה
כה) שם. מקרי תבשיל לענין זה. דלא אסרו ב' תבשילין אלא משום דברבוי תבשילין יש כבוד ותענוג וא"כ מה לי שנאכל כמות שהוא חי או לא. הגהת הלבוש:
סעיף קטן כו
כו) שם הגה. ואין חילוק בין צלי וכו' וה"ה לכבוש ומעושן. מט"י. ועיין לעיל או' ט"ו:
סעיף ד'
סעיף קטן כז
כז) [סעיף ד'] מותר לאכול פירות כשהם חיים. וכו' ומותר ללפת בהם הפת כשהן חיים אפי' כמה מינין טור. לבוש. שו"ג או' יו"ד:
סעיף קטן כח
כח) שם. אפי' כמה מינין. שאין זה לא דרך שררה ולא כבוד ולא תענוג. לבוש. ומשמע דאלו אינן נחשבין לתבשיל ואף שאכל תבשיל מותר לאכול ירקות ופירות חיין וכן בסעי' א' שלא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח משמע ירקות ופירות מותר. א"ר או' ה' וכ"ה בהדיא בדרשות מהרי"ל ה' ט"ב:
סעיף קטן כט
כט) שם. אפי' כמה מינין. וכן גבינה וחמאה מכמה מינים חיים מותר. באה"ט או' ה':
סעיף ה'
סעיף קטן ל
ל) [סעיף ה'] נוהגין לאכול עדשים עם בצים וכו' צ"ל דוקא שדרכו בכך כל השנה כמ"ש סעי' ג' ובטור כתב עדשים או בצים וכ"כ הלבוש. מ"א סק"ה. וכ"כ א"ר או' ח' דמ"ש הש"ע עדשים עם בצים היינו משום דבמדינותיו היה דרכם בכך כל השנה אבל במדינותינו שאין דרכם בכך אסור. וכ"כ ח"א כלל קל"ד או' א' וכתב עו"ש ח"א אך נוהגין לאכול או עדשים או בצים שהם זכר לאבילות. וכ"כ מ"ב או' י"ג דהמנהג אצלינו שאוכלים בצים לבד כמ"ש בהגה:
סעיף קטן לא
לא) שם. עדשים עם בצים וכו' והאוכל עדשים ואח"כ ביצים טועה בדבר משנה דשני תבשילין אסרו ואפי' מאכל אבלים. ויש נוהגים לאכול העדשים ולברך ברהמ"ז וחוזרים ואוכלים ביצים קשים וגם מנהג זה אינו נכון חדא משום ברכה שאינה צריכה וכמ"ש ר"י בתוס' מס' שבת (קי"ח ע"א) לענין ג' סעודות. ועוד שנמצאת מפקעת תקנת חכמים שלא יאכל אדם ב' תבשילין. פר"ח בליקוטים. והב"ד השו"ג או' י"א. ברכ"י או' ד'. ומ"ש הש"ע עדשים עם ביצים היינו בטרופים בתוכן לתקן התבשיל אבל ביצים שלימים אפי' היה דרכם כך בכל השנה הוי ב' תבשילים. נו"ש שאלה ד' יעו"ש:
סעיף קטן לב
לב) שם. שהם מאכל אבלים. ואפי' זה אסור כשכבר אכל מין אחר באותה סעודה ודלא כהמין עם שמתחלה אוכלין מין מבושל ואח"כ יושבין לארץ ואוכלין ביצים וכ"ש דאסור להפסיק ביניהם בבהמ"ז וגורם ברכה שא"צ. ח"א שם. מ"ב או' י"ד. ועיין לקמן סעי' ט':
סעיף קטן לג
לג) שם הגה. ויש נוהגים לאכול ביצים קשים. וקרים. מ"א סק"ו. ואיני יודע הטעם למה דוקא קרים ועיין סי' תר"ח בט"ז ופר"ח ביצים מרבים זרע ואפשר דוקא חמין לכן אין לאכול קודם התענית. א"א או' ו':
סעיף ו'
סעיף קטן לד
לד) [סעיף ו'] מי שאפשר לו וכו' כר"י בר אלעאי שבערב ט"ב היו מביאין לו פת חרבה במלח ויושב בין תנור לכירים ושותה קיתון של מים ודומה לו כמי שמיתו מוטל לפניו. טור וב"י. שו"ג או' י"ב:
סעיף קטן לה
לה) שם. אלא פת חריבה וכו' ומ"מ לא ימעט באכילתו כ"כ אלא יעשה באופן שיוכל לסבול התענית וכן בשתיית מים. מהר"ר שמואל שער אריה בחי' ברכ"י או' ו' מ"ב או' ט"ו:
סעיף קטן לו
לו) שם הגה. ויש מחמירין לטבל אחר אכילה פת באפר וכו' ואומרים זוהי סעודת ט"ב. ב"י בשם הירושלמי סוף תענית. ביאורי הגר"א. רב יעב"ץ בסי' עמודי שמים ח"ב דף ע' ע"ב. יפ"ל ח"ג או' ב' מ"ב או' ט"ז. מכאן נראה שיש לתא דמצוה לאכול סעודה המפסקת. הלק"ט ח"ב סי' קל"ה. י"א בהגה"ט:
סעיף ז'
סעיף קטן לז
לז) [סעיף ז'] נהגו לישב ע"ג קרקע וכו' והא דבעינן בה ישיבת קרקע לאו מטעם אבילות הוא אלא טעמא משום דבעינן סעודה ענייה ושפלה ובהכי חשיבה שפלה וענייה כדאמרינן בכמה דוכתי לחשיבות סעודה מיסב ואוכל ולדידן דלא נהגינן לעולם בהסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא בישיבה ע"ג קרקע. תה"ד סי' קנ"א. ב"י. לבוש, ט"ז סק"א. מ"א סק"ז:
סעיף קטן לח
לח) שם. נהגו לישב ע"ג קרקע וכו' ומאן דיושב תמיד ע"ג קרקע ע"ג כרים וכסתות ישב בסעודה המפסקת בלא כרים ולדידן (ר"ל שיושבין על המטות) די ע"ג קרקע וכר תחתיו אם הוא חלוש. א"א או' ז'. ובס' ערך לחם כתב דאם אינו יכול לישב ע"ג קרקע הא מיהא ישנה מקומו. מל"ח סי' יו"ד או' ל"ה:
סעיף קטן לט
לט) שם. נהגו לישב ע"ג קרקע וכו' וצריך להפסיק בבגד בינו לקרקע ע"פ הקבלה כי אין לישב בקרקע אפי' עם בגדיו אלא על בגד שאינו מיוחד למלבושיו. מהר"ש שער אריה בחי' ברכ"י או' ח'. והב"ד השע"ת או ח' וכתב שמדברי מהרי"ל שהביא באה"ט סי' תקנ"ט סק"ג שכתב שהיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד בגדיו וכו' מבואר דלא חש להא ומ"מ נראה כיון שמותר לישב על השק (כמ"ש מ"א שם סק"ב) יש לעשות כן לחוש לדברי קבלה שכתב מהר"ש עכ"ל. ומיהו אפשר לומר דלא פליגי דמ"ש מהר"ש דאין לישב על הקרקע היינו קרקע עולם שאינה מרוצפת באבנים ומשום רוח רעה אבל אם היתה הקרקע מרוצפת באבנים ליכא חששא משום דאין רו"ר שורה אלא ע"ג קרקע וכמ"ש לעיל סי' קפ"א או' י"ג בענין מים אחרונים יעו"ש. וכ"מ מדכתיב גבי משה ויקחו אבן וכו' ומהרי"ל כשישב על הקרקע היתה מרוצפת באבנים כמ"ש בדרשות מהרי"ל ה' ט"ב בסדר התפלה וז"ל מהרי"ל ישב להדיא על הרצפה ולא ע"ג המעלה דלפני התיבה עכ"ל והב"ד בבאה"ע שם. ומ"ש ולא ע"ג המעלה וכו' ר"ל כדי לעשות שינוי מקום משאר הימים ומ"מ היכא דאפשר יש להחמיר שלא לישב ע"ג קרקע אפי' אם הוא מרוצף אם לא ע"י הפסק בגד או שק וכדומה. ועיין עוד לקמן סי' תקנ"ט או' כ"א:
סעיף קטן מ
מ) שם. נהגו לישב ע"ג קרקע וכו' נסר של עץ כשאין גבוה טפח דלא חזי לישיבה הו"ל יושב ע"ג קרקע. הרב אדני פז דף ע"ג. רו"ח או' ג'. ומ"ש בשו"ת הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' ע"ז דנהגו כ"ע דלא למיכל אפתורא בסעודה המפסקת כיעו"ש עכשיו לא נהגו העולם כך כ"א לערוך שלחן אפי' שאוכל לבדו ואוכל מה שאוכל. יפ"ל ח"ב או' ה'. ועיין לעיל סי' זק"ן או' ט':
סעיף קטן מא
מא) שם. בסעודה המפסקת. ואחר הסעודה מותר לישב על הספסל. מט"מ סי' תשי"א. שכנה"ג בהגב"י או' ו' מ"א סק"ח. א"ר או' ט' ח"א כלל קל"ד או' ג' מ"ב או' י"ח:
סעיף קטן מב
מב) שם הגה. וא"צ לחלוץ מנעליו. דאין אבילות נוהג עד הלילה. מ"א שם. ח"א שם. מ"ב שם. ועיין לקמן סי' תקנ"ג סעי' ב' בהגה:
סעיף ח'
סעיף קטן מג
מג) [סעיף ח'] יש ליזהר שלא ישבו שלשה וכו' משמע דאם עברו ואכלו דחייבין בזימון וכ"נ דעת הרא"ש והטור כמ"ש כשו"ג או' י"ד והנה"ש או' ג' יעו"ש אבל יש חולקין בזה כמ"ש בטור שרבינו משולם אכל בערב ט"ב עם ג' בני אדם ולא בירך בזימון וכן נהג ר"י. וכ"כ מ"א ס"ק ט' דאם אירע שאכלו ג' ביחד לא יזמנו. וכתב הטעם משום דלא הוי קביעות אלא א"כ הסבו וישבו על שלחן אחד כמ"ש סי' קס"ז סעי' י"א והכא אין דעתן לקבוע. וכ"כ א"ר או' יו"ד. א"א או' ט' ח"א שם או' ד' דה"ח או' ד' מ"ב או' י"ט:
סעיף קטן מד
מד) שם. יש ליזהר שלא יישבו ג' וכו' וישבו לאכול זה בזוית זו וזה בזוית זו ומהיות טוב יזהרו שלא יהיו רואים זה את זה או ימתינו עד שיברך האחד ברהמ"ז, מל"ח סי' יו"ד או' ל"ו:
סעיף ט'
סעיף קטן מה
מה) [סעיף ט'] ידעתו לאכול אחריה סעודת קבע וכו' מבואר בטור דאם אוכל אחריה סעודת עראי סעודה ראשונה מקרייא סעודה המפסקת וחייב לנהוג בכל חומריה יעו"ש. מט"י, וכ"כ מ"ב או' ך':
סעיף קטן מו
מו) שם הגה. ומנהג בכל גלילות אשכנז וכו' קודם מנחה וכו' אך טוב לאכול אותה סעודה קודם חצות או שלא יאכל כדי שבעו ויהא בדעתו לאכול עוד סעודת קבע שלא יהיה בכלל אותן שכתב הרמב"ן דהוי בטנם רשעים. ד"מ או' ג' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ל' דאותם שאוכלים מעדנים בערב ט"ב בכמה מיני טגונים הוה בכלל בטן רשעים שאוכלים כל צרכן במעדנים ולאכול אח"כ עראי יעו"ש. וכ"כ הלבוש והב"ח. וע"כ כתב הב"ח דכל יר"ש לא יאכל אחר חצות סעודה בריבוי תבשילין (ר"ל אלא תבשיל א') שמה שנוהגין לאכול אח"כ סעודה המפסקת בפירות על הקרקע היא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכתב בהגהת ש"ע ירבה בסעודה קודם חצות עכ"ל וכ"כ העט"ז דמי שאינו רוצה לשנות המנהג שכתב רמ"א בהגה ירבה בסעודה קודם חצות, וכ"כ מ"א סק"י ;
סעיף קטן מז
מז) שם בהגה. ואח"כ מתפללים מנחה וכו' ודוקא בהפסק ברהמ"ז ותפלת מנחה אבל בהפסק ברהמ"ז לחוד לא סגי וגם הוי בכלל גורם ברכה שאינה צריכה כמ"ש לעיל או' ל"א ואו' ל"ב יעו"ש, וכ"כ מ"ב בשה"צ או' ט"ז ותמה על א"א או' י"ב שכתב דמהני הפסק ברהמ"ז לאכול תבשיל אחר יעו"ש. ואפשר דאם יש זמן מופלג כגון שהתפלל מנחה גדולה ותיכף אכל ובירך ברהמ"ז ואח"כ עד סמוך לערב אוכל סעודה שנית סעודת קבע מותר לאכול תבשיל אחר. ועיין לקמן או' ס"א:
סעיף קטן מח
מח) שם בהגה. ונוהגין להרבות קצת וכו' וזהו מנהג של רוב העם חוץ מהמדקדקים שנזהרים גם בסעודה זו למעט באכילתו. ד"מ או' ג' והב"ד מ"א ס"ק י"ב:
סעיף קטן מט
מט) שם בהגה. כדי שלא יזיק להם התענית וכו' ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יו"ט ט"ב והיו מרבים בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"א:
סעיף י'
סעיף קטן נ
נ) [סעיף י'] אוכל בשר וכו' ואסור למנוע ממנו ואע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא. טור. מ"א ס"ק י"ג. וכ"כ השו"ג או' ט"ז בשם כמה פו' וכ"כ הער"ה או' ד' יפ"ל ח"ג או' ג' דה"ח או' א' מ"ב או' כ"ג:
סעיף קטן נא
נא) שם. אוכל בשר וכו' וכן עשה מהר"ש ולאחר שהתפלל מנחה אעפ"י שמנהגו היה בשאר שבתות לאכול סעודה ג' קודם מנחה. מי"ט. א"ר או' י"ג. א"א או' י"ד. בגדי ישע על מ"א ס"ק י"ג. ועיין לעיל סי' רצ"א סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם או' ב' דגם בשאר שבתות השנה יש לעשות סעודה ג' אחר תפלת מנחה יעו"ש. ונראה דמזמנין בסעודה המפסקת שאחר מנחה כיון שהוא שבת וכ"מ בתניא במסקנתו. א"ר או' י"ד. א"א שם. דה"ח שם:
סעיף קטן נב
בנ) שם. אפי' כסעודת שלמה וכו' ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה. רוקח וש"ל. ולכן לא ישב בסעודת חברים. מ"א ס"ק י"ד. א"ר שם. אמנם הבכ"ש על מס' תענית דף קט"ז ע"ג תמה על דברי מ"א הנז' וכתב דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה ג' עם חביריו ומיודעיו ומונע שבת זה הו"ל כאבילות פרהסיא ואסור יעו"ש. והב"ד היא"פ בסי' זה על דברי מ"א הנז' והברכ"י בסי' תקנ"ג או ד' שע"ת או' י"א:
סעיף קטן נג
גנ) ואם חל מילה באותה שבת יעשה הסעודה קודם מנחה. מ"א שם. א"ר שם. דה"ח שם. מ"ב או' כ"ג:
סעיף קטן נד
דנ) שם הגה. ומיהו צריך להפסיק מבע"י. היינו קודם שקיעת החמה וכדלקמן סי' תקנ"ג סעי' ב' יעו"ש:
סעיף יא'
סעיף קטן נה
הנ) [סעיף יא'] ואירע ערב ט"ב בשני וכו' וקשה עליו לישב בתענית ב' ימים ולילה א' מ"א ס"ק ט"ו. ומשמע מאן דאפשר ליה יתענה ב' ימים ולילה א' וכ"כ מ"א ס"ק ט"ז. ח"א כלל קל"ד או' ז' מיהו הא"א או' ט"ז כתב דעתה הדורות חלושים ואין לכנוס בסכנה:
סעיף קטן נו
ונ) שם. או ילוה תעניתו ופורע. אע"ג דבסי' תקס"ח סעי' ב' כתב דאסור ללוות בכה"ג הכא כיון דא"א בענין אחר שרי. ומה"ט כתבו הגאונים דא"צ להשלים. מ"א ס"ק ט"ז. אמנם הט"ז בסי' תקס"ח סק"א כתב על דברי הש"ע הנז' דלאו הלכתא היא דכל שהוא ביום זה לא מהני הלואה אלא דוקא כשמתענה עד שיעור גדול ואח"כ לוה ופירע וכמ"ש הוא ז"ל בדעת הגאונים שמביא רמ"א יעו"ש. וכ"פ א"ר בסי' זה או' ט"ז. וכ"כ בביאורי הגר"א על דברי הש"ע הנז' דרוב הפו' חולקים ע"ז יעו"ש. וע"כ נראה דיותר טוב לשאול על נדרו כדי לצאת אליבא דכ"ע. ועיין לקמן או' נ"ח ואו' ס':
סעיף קטן נז
זנ) שם הגה. והגאונים כתבו וכו' כי הגאונים סוברים דאין ללוות התענית דקבלת בה"ב הוי כיום זה כדלקמן סי' תקס"ח סעי' ב' יעו"ש וע"כ מתענין עד אחר תפלת מנחה ומתפלל תפלת תענית במנחה וכן הדין באם חל יאר צייט בערב ט"ב או שמתענין תענית חלום. עט"ז. ועיין עוד לקמן סי' תקס"ב סעי' א' בענין אם יוכל לומר ענינו אם אינו משלים תעניתו ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן נח
חנ) שם בהגה. דמתענה עד אחר תפלת מנחה וכו' ומיהו חייב לפרעו שהרי יום שלם קבל עליו. ט"ז סק"ד א"ר או' ט"ז. אמנם המאמ"ר או' ה' חלק על דברי הט"ז הנז' וכתב דיוצא בזה ידי תעניתו כיון שאוכל סמוך לביאת השמש וא"צ שיתענה יום אחר כנגדו יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ה' להוכיח מכמה ראשונים דא"צ לפרוע יום אחר יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשה"צ או' ל':
סעיף קטן נט
נט) שם בהגה. ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש. ואסור לסעוד ב"פ מפני נדרו. תה"ד סי' רע"ה. לבוש. ב"ח. מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' י"ז. ח"א כלל קל"ד או' ז' דה"ח או' ב' מ"ב או' כ"ז. וא"כ צריך לנהוג בה כל חומר סעודה המפסקת. מ"א שם. ח"א שם. דה"ח שם. מ"ב שם:
סעיף קטן ס
ס) שם בהגה. קודם ביאת השמש. ולפי שא"א לצמצם כ"כ לאחר האכילה מוטב שישאל על נדרו. מ"א שם ולב"ש ומחה"ש. מ"ב או' כ"ח. ועיין לקמן סי' תק"ע סעי' א' בענין התרה לתענית יעו"ש:
סעיף קטן סא
סא) שם בהגה. וה"ה מי שמתענה תענית חלום. ועיין פמ"א סי' צ"ד שהאריך בדברי הש"ע ומ"א ומסקנתו דמי שמתענה בה"ב כל השנה ואינו משלים כי כן קבל עליו מתחלה שלא להשלים רשאי להתפלל מנחה גדולה ולאכול סעודה כתיקונה וא"צ להחמיר כדין סעודה המפסקת וקודם ביאת השמש יאכל סעודה המפסקת יעו"ש. שע"ת או' י"ג. ומ"ש שם בשם הלק"ט ח"ב סי' קל"ו דאם שכח מלברך ברהמ"ז עד שחשיכה יאמר נחם בבהמ"ז כתב עליו השע"ת שם דאינו נראה דאפי' מאן דס"ל לקמן בסי' תקנ"ז לברך אין לברך כאן כיון שבהמ"ז היא על אכילה של ערב ט"ב ומכ"ש לפי מ"ש א"ר שם בסי' תקנ"ז דלא תקנו אלא לתפלה לבד יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לעיל סי' קפ"ח סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן סב
סב) שם בהגה. וה"ה מי שמתענה תענית חלום. ויאר צייט בערב ט"ב יתנה תחלה שלא להתענות רק עד אחר חצות היום ויתפלל מנחה גדולה ויאכל סעודה המפסקת. א"א או' י"ז. שע"ת שם. דה"ח או' ג' קיצור ש"ע סי' קכ"ג או' ד' מ"ב או' כ"ט:
סעיף יב'
סעיף קטן סג
סג) [סעיף יב'] אין אומרים תחנה ערב ט"ב וכו' יש מי שרצה לומר דמטעם זה אין לומר תיקון חצות בליל ט"ב אך הרב המקובל מהר"ם זכות כתב בתשו' כ"י על זה וז"ל לא ידעתי על מה יסמוך בדעתו זאת סברת האומר שלא לעשות התיקון בליל ט"ב כי כל איש ישראלי חייב להתאבל במרירות ועמד עליו רוח קינה כל היום וכל הלילה איברא כי אין לומר המזמורים וכן הוא מנהגי עכ"ל ודבריו ברורים, ברכ"י או' י"א. זכ"ל או' ט' על סי' תקנ"ד. שע"ת. בן א"ח פ' דברים או' כ"ה. ואחר התיקון יש ללמוד מדרש איכה אשר בס' זוהר חדש כי הוא מעניינא דיומא וגם לקיים מצות לימוד אשר אחר חצי הלילה כנודע:
סעיף קטן סד
סד) שם הגה. ואם הוא שבת וכו' כתבו הש"ע לקמן רסי' תקנ"ט ועיין בדברינו לשם בס"ד:
עמוד הקודםעמוד הבא