התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן שו
הרב יעקב חיים סופר
סימן שו
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] אפי' בדבר שאינו עושה שם מלאכה. ונכרי המראה בשבת לישראל זהב אחד שיודיע לו אם הוא טוב או רע או אם חסר או שלם וכמה שויו עובר לסותר אסור להודיע לו בשבת דזה נקרא דרך מו"מ ונאסר בשבת. לב חיים ח"ג סי' ע' יעו"ש. א"ח או' א':
סעיף קטן ב
ב) שם. כגון שמעיין נכסיו וכו' ודוקא היכא דמנכרא מלתא כמ"ש סי' ש"ז סעי' ט' יעו"ש. מ"א סק"א. תו"ש או' א'. מיהו בנ"א כלל ס' כתב דעשיית תפליו ממש כגון לעיין נכסיו אפי' בתוך התחום ולא מנכר אסור וכתב שכ"ה דעת התו' והרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע יעו"ש. אבל אם אינו ניכר כלל וגם אינו משלים חפצו בשבת רק שמזמין עצמו שיהיה מוכן למו"ש מותר. ח"א שם או' א':
סעיף קטן ג
ג) לפיכך אסור לאדם להלוך בתוך שדותיו וגנותיו לראות מה הן צריכין ואיך הן פירותיהן וכן ושאר נכסיו שהרי זה עוסק בחפציו בשבת ואעפ"י שאינו ניכר כלל אסור. ח"א שם או' ב':
סעיף קטן ד
ד) שם. או לילך לפתח המדינה וכו' לפי שהמרחצאות הם חוץ לחומה כדאיתא פ"ק דמגילה דף ו' ע"ב יעו"ש. ב"ח. פרישה או' א':
סעיף קטן ה
ה) שם. או לילך לפתח המדינה וכו' אפי' בתוך התחום והטעם כתבו התו' שם משום דמנכר מילתא דאינו מטייל אלא כדי ליכנס למרחץ אחר השבת שעל פתח המדינה רגילין להיות מרחצאות אבל אינך כגון לשכור פועלין ולהביא פירות דוקא על התחום אסור אבל בתוך התחום מותר. עו"ש או' א' א"ר או' ב':
סעיף קטן ו
ו) שם. וכן אין מחשיכין וכו' כלומר לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהיה קרוב למקום הפועלים אבל על דבר המותר בשבת כגון להביא בהמתו מותר להחשיך אע"ג דהבהמה היא חוץ לתחום ואסור להביאה בשבת מ"מ הא יש היתר לקרות לה כסעי' ב' ואפי' אם הבהמה רחוקה מהתחום שאינה שומעת קולו מ"מ כיון שיש צד היתר בעולם אם היה בורגנין שרי להחשיך אע"ג דליכא בורגנין ודין זה נתבאר באורך בסס"י ר"ג בט"ז יעו"ש. לב"ש. ואם יש נהר מפסיק י"ל אלו היה שם גשר. מש"ז או' א' ועיין סי' של"ט סעי' ז':
סעיף קטן ז
ז) שם. להביא בהמתו. לפי שיש בל"ה היתר שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב. וכיון שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך שרי להחשיך אף בלא בורגנין. תו"ש או' ג'. אבל טלה דאינו יכול להביא אפי' אם היו מחיצות ממש שהרי בהמה אסור בטלטול לפיכך אסור להחשיך עליו. עו"ש או' ג' ודין בורגנין עיין לקמן סי' שצ"ח סעי' ו:
סעיף קטן ח
ח) שם. וי"א שאם אין הבהמה וכו' הלבוש לא כתב זה בשם י"א כ"א בסתם וכתב עליו הא"ר או' ד' דיפה כיון דנראה דכ"ע ס"ל הכי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ד' ואף שלא נמצא חולק ע"ז מ"מ כן דרך הש"ע לכתוב דין שלא נמצא בשאר פו' בשם יש אומרים כמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' ט"ז יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' ד' יעו"ש. מש"ז או' א' מאמ"ר:
סעיף קטן ט
ט) שם. הגה. וה"ה דאסור לטייל וכו' משמע דאפי' בתוך התחום אסור אבל מדברי התו' שכתבתי בסמוך (לעיל או' ה' ) דבמקום דלא מנכרא מילתא מותר בתוך התחום אפשר להתיר לטייל לצורך סוס וכו'. עו"ש או' ב' וכ"כ המ"א סק"ג דאינו אסור אלא דוקא היכא דמנכרא מלתא. וכ"כ א"ר או' ג' דוקא סוף התחום או היכא דמנכרא מלתא. וכ"כ התו"ש או' ב'. מיהו הרב ח"א כלל ס' או' ב' כתב דזה נקרא עוסק בחפציו בשבת ואעפ"י שאינו ניכר כלל אסור. וכ"כ בנ"א שם יעו"ש:
סעיף קטן י
י) שם בהגה. וה"ה דאסור לטייל וכו' הנוהגין שלא לטייל במקום קבוץ הסוחרים בכל יום שפיר עבדי ויש סמך בפסחים דף נ"א אין יושבין על ספסלי עכו"ם בעכו. שו"ת שאלת יעבץ סי' קס"ז. ברכ"י או' א':
סעיף קטן יא
יא) ומי שהלך לשם לבקש ב"ח עכו"ם ולחצו להעמיד ערב או בטחון יש ללמד עליו זכות. הרב הנז' ברכ"י או' ב':
סעיף קטן יב
יב) אם מחמת מעשה הנז' יצא תקלה וקצת חילול ה' אף דלא עביד איסורא רשאין לקנסו. הרב הנז' ברכ"י או' ג':
סעיף קטן יג
יג) להבטיח על ספינה שיש לו בה הון עתק אף ע"י עכו"ם אסור. הרב הנז' שם. ברכ"י או' ד':
סעיף קטן יד
יד) בשו"ת ר' עקיבא איגר סי' קנ"ט נסתפק בעושה קנין בע"ש על תנאי אי מותר לקיים התנאי בשבת דהוי כעושה מעשה הקנין בשבת והביאו נכדו בתשו' כתב סופר סי' מ"ו ומסיק בעצמו דאפי' לעשות הקנין בע"ש שיחול מאליו בשבת אסור וכ"ש לעשות קנין ע"מ שיקיים התנאי שאסור לקיים התנאי בשבת יעוש"ב. ובתשו' שאילת שמואל סי' כ"ו מחלק אם אמר בע"ש בתנאי מעכשיו מותר לקיים התנאי בשבת דחל המכר למפרע מע"ש אבל אם אמר באם בסתם דנגמר הקנין בשעת קיום התנאי אסור לקיים התנאי בשבת לקיים המכירה וגם פשיטא דהוי כענין ממצוא חפציך יעו"ש. ולפ"ז נראה הא דבמעכשיו מותר הוא דוקא בדלא מנכרא מלתא דבלא זה אסור משום ממצוא חפצך. פ"ת:
סעיף ב'
סעיף קטן טו
טו) [סעיף ב'] היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום וכו' אפי' חוץ לתחום שלו ושלה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו וכמ"ש סס"י ש"ה אבל אסור להביאה בידו אם היא חוץ לתחום שלה דאין לה אלא ד"א. מ"א סק"ד. תו"ש או' ה' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואסור לישראל אחר להוליכן הא ממילא ואף ע"י עכו"ם אין מוזהר עליה. א"א או' ד' ועיין לעיל סי' ש"ה או' ק"ג:
סעיף קטן טז
טז) שם. יכול לקרות לה וכו' ודוקא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא אפי' תוך תחום שלו כיון שהיא חוץ לתחום שלה וכ"ש דאסור להביאה בידו. א"ר או' ה':
סעיף קטן יז
טוב) שם. יכול לקרות לה וכו' ומיירי כשאינה טעונה שום דבר דלא הוי מחמר. מי"ט. א"ר או' ו' א"א או' א' ועיין סי' רס"ו סעי' ב':
סעיף ג'
סעיף קטן יח
חי) [סעיף ג'] מחשיכין על התחום וכו' ר"ל אע"ג דליכא תקנתא בבורגנין ובמחיצות דהא מיירי בתכריכין למיגר ליה גלימא כדאיתא בגמ' דף קנ"א וכן גבי כלה למיגז לה אסא כדאיתא התם דף ק"ן ע"ב. וכל שאין לו תקנה בשבת אסור לומר לחבירו שיביא לו למחר וכל שאינו רשאי באמירתו אינו רשאי להחשיך עליו כדלקמן סי' ש"ז סעי' ח' יעו"ש מ"מ הכא לצורך מצוה התירו בין להחשיך כדי להביא בין לומר לחבירו בשבת שילך למקום פלוני למחר כדי להביא ארון ותכריכין. מט"י או' א':
סעיף קטן יט
יט) שם. לעשות צרכי כלה וכו' דאלו לאו בכלל חפציך הם אלא חפצי מצוה הם. לבוש:
סעיף קטן כ
ך) שם. ויכול לומר לך למקום פלוני למחר וכו' בעו"ש או' ד' תמה על הש"ע מאי אריא לצורך מצוה אפי לדבר הרשות מותר כמ"ש בסי' ש"ז סעי' ח' דמותר לומר לכרך פלוני וכו' ולא קשה מידי דהכא מיירי שאומר לו שיביא לו איזה דבר ולקמן מיירי בהליכה גרידא. א"ר או' ז' מט"י או' א' וכך הם דברי המ"א סק"ה כמ"ש הלב"ש:
סעיף קטן כא
כא) שם. לך למקום פלוני למחר וכו' אבל בשבת עצמו אפי' ע"י כותי לא התירו ואפי' אמרו לו מע"ש לעשות בשבת. ב"י בשם הר"ן. ואם עשה בשבת אסורין. וכ"כ ראב"ן סי' שפ"ח. א"ר או' ח':
סעיף קטן כב
כב) שם. שלא יאמר לו סך ידוע וכו' לפי שאין באמירה ההיא שום מצוה אלא הצלת ממונו ולכך אסור. ב"י בשם המ"מ:
סעיף קטן כג
כג) שם. לא יאמר תן לי עוד וכו' ר"ל שלא יאמר לו ע"י השליח הזה שיתן לו צרכי המצוה הזו עוד בשנים ויהיה חייב לו בסך הכל עשרה לפי שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה כנז"ל וכמ"ש לקמן או' כ"ה:
סעיף קטן כד
כד) שם הגה. ואם א"א לו וכו' ולדעת הש"ע סכום מקח אסור בכל ענין אפי' בדבר מצוה ודלא כהגמ"ר. מט"י או' ב' מיהו מ"ש שם המט"י דזוהי סברת מור"ם ז"ל כתב עליו המחבר או' ו' דאינו כן שהרי אח"כ כתב מור"ם ז"ל ס' האוסרים וכתב וכן עיקר אלמא דעתו לאסור אלא נראה שלא דקדק מור"ם ז"ל בלשונו לכתוב סברה זו בשם יש אומרים יעו"ש:
סעיף קטן כה
כה) שם בהגה. ויש אוסרים בכל ענין וכו' פי' אפי' א"א בע"א אסור להזכיר סכום מקח. מ"א סק"ו. והטעם כתב הה"מ לפי שאין בקציצה שום מצוה רק הצלת ממונו ולכך אסור. תו"ש או' ח' ועיין לעיל או' כ"ב:
סעיף ד'
סעיף קטן כו
כו) [סעיף ד'] השוכר את הפועל וכו' לשלם לו שכירות של כל יום ויום. לבוש:
סעיף קטן כז
כז) שם. אינו נותן לו שכר שבת. דשכר שבת אסור כמ"ש רס"י רמ"ג ורמ"ו. תו"ש או' ט' לב"ש:
סעיף קטן כח
כח) שם. אינו נותן לו שכר שבת. וכן הוא אסור ליקח שכר שבת. טור ולבוש. אלא א"כ דרך מתנה ולא שכר שבת. מש"ז או' ד':
סעיף קטן כט
כט) שם. אין אחריות שבת עליו. אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם. רש"י מציעא נ"ח ע"א. והר"ן פ' שואל כתב אם נגנבו או נאבדו. משמע בפשיעה חייב כשומר חנם. א"ר או' י"ב:
סעיף קטן ל
ל) שם. היה שכיר שבת. פי' שבוע. שכיר שבוע. פי' שמיטה שלימה. רש"י שם:
סעיף קטן לא
לא) שם. נותן לו שכר שבת. דהוי שכר שבת בהבלעה. תו"ש או' יו"ד:
סעיף קטן לב
לב) שם בהגה. מקרי שכיר יום. שהרי יוכל לחזור באמצע החודש ולכן לא מקרי שכר חודש. ד"מ או' ב' בשם הר"ן. מיהו הא"ר או' י"ד כתב דיש לדמות דין זה לאומר י"ב דינר בשנה דינר בכל חודש בח"מ סי' שי"ב סעי' ט"ו דמספקינן אי אזלינן אחר לשון ראשון לענין חודש העיבור וה"ה הכא וכתב דגם בתשו' הר' ששון סי' ע"ג מסתפק בזה יעו"ש. ובשו"ת שבו"י כתב דהר"ן לא כ"כ אלא גבי מורד משא"כ בשכיר מסתמא לא יחזור בו באמצע השבוע והוי כשכיר שבת יעו"ש. והביאו התו"ש או' י"א:
סעיף קטן לג
לג) שם בהגה. מקרי שכיר יום. וה"ה במשכיר חדר לחיברו וה"ה המלוים ברבית (ר"ל לעכו"ם) צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרעו מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים. מ"א סק"ז. מיהו הא"ר או' י"ד כתב במלוים ברבית ודאי כיון שלא אמרו מתחלה לשלם כל יום רק לשבוע אף שאין משלם לו אח"כ מכל השבוע מחילה הוי גביה יעו"ש:
סעיף קטן לד
לד) שם. או יאמר לו וכו' ומה שנוהגין הסוחרים לשכור יהודי בע"ש לשמור העגלות מן גניבה הדבר קשה איך השוכר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת ולכן ראוי שיתנה עמו שישמור גם ביום ע"ש ובמו"ש איזו שעות דאז הוי כשכר שבת בהבלעה ומ"מ אם מנכה לו כשלא ישמור לא הוי בהבלעה. ח"א כלל ס' או' ח' ונראה דה"ה שכר הפונדקות שלוקחים ללינת לילה צריך להיות בהבלעה דהייני במה שיושבים שם במקום צינה בע"ש ובמו"ש:
סעיף ה'
סעיף קטן לה
לה) [סעיף ה'] אסור להשכיר חזנים וכו' משום שכר שבת. טור סי' תקפ"ה. אבל לקמן בסי' תקפ"ה כתב ב"י בארוכה ובטוב טעם דמותר והכי נהוג עלמא להקל, ב"ח. וכן העיד הח"ר יוז"ל שמהרי"ל השכיר חזן להתפלל בשבת. מהר"י מברונא בתשו' כ"י (סי' קי"ד) וכן נראה דעתו ז"ל שם. שכנה"ג בהגב"י או' ב':
סעיף קטן לו
לו) שכר המילדת בשבת מותר. מהר"י מברונא שם. שכנה"ג שם או' ג' והטעם דהוה שכר מצוה פיקוח נפש. ועיין סי' תקפ"ה בב"י שם מבואר דבשבת ויו"ט ודאי אסור לשכור ש"ץ או תוקע רק מע"ש וערב יו"ט לא גזרו וכן מילדת לא ישכור בשבת ולא יזכיר סכום המעות. מש"ז או ד' וכן שכר הרופא מותר בשבת. פתה"ד או' ז':
סעיף קטן לז
לז) שם. ויש מי שמתיר. שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם. ב"י. לבוש. ולפ"ז כל שהוא משום מצוה שרי כגון שכר הדרשנים ולומדי תהלים במקום שנוטלין שכר וכיוצא בזה:
סעיף קטן לח
לח) שם. ויש מי שמתיר. ומ"מ אינו רואה סי' ברכה כמו מתרגמים. מ"א סק"ח. ועיין לקמן סי' תקפ"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן לט
טל) שם הגה. ואם שכרו לשנה וכו' פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחודש בבת אחת וה"ה לשבוע. מ"א סק"ט:
סעיף ו'
סעיף קטן מ
מ) [סעיף ו'] כגון חשבונות של מצוה. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה. כתובות דף ה' מ"א סק"י. א"א או' יו"ד:
סעיף קטן מא
מא) שם ולפסוק צדקה. ואע"ג דאין מקדישין כמ"ש סי' של"ט סעי' ד' כתב הר"ן פ' שואל בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה. והכלבו כתב' בסי' כ"ח דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה או שטן למאור וכיוצא בהם מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר עכ"ל והב"ד ב"י ומ"א ס"ק י"א. וכתב שם המ"א דנראה כוונתו דהקדשות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סי' צ"ה ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש למקדיש ג"כ חלק בו ודלא כהרב"י עכ"ל ור"ל דהב"י מפרש דברי הכלבו כדברי הר"ן לפי שאין מייחד דבר ידוע אלא שנודר ומחייב עצמו ליתן ס"ת או עטרה ולדבריו אסור להקדיש טס ידוע בשבת משא"כ לפי' מ"א שרי כיון שעדיין יש גם לו חלק בו. לב"ש. וע"ז סומכין הנותנין ס"ת בשבת לבהכ"נ אבל לפי' ראשון צריך שיקדיש בפה בלבד בחול (וכ"כ הט"ז סק"ב) והא דנודרין לחזן אף שחזן לבד זוכה בה וא"כ יוצא מרשותו לרשות החזן צ"ל דסמכינן על פי' ראשון כיון שאינו אלא דיבור מותר. א"ר או' י"ט. ועיין לקמן או' ה"ן ואו' נ"ו:
סעיף קטן מב
מב) שם. ולפסוק צדקה. אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאת ס"ת מן ההיכל ודומה לו שהוא כעין מקח וממכר אסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה וכו' וכ"ז אינו אלא ליישב המנהג בדוחק. ודוקא קניית המצוה אבל קניית מקומות בהכ"נ שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית אתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר אבל המחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטרייך מה שאדם מוציא מפיו אפי' לא גמר קניינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה עליו אפ"ה נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי מקח וממכר וכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל יר"ש יזהר בזה. רש"ל מס' יו"ט פ"ה סי' ח' ומנהג פשוט עכשיו להכריז השמש המצות ולומר כמה נותן בעד מצוה זו ומי שמעלה אותה בדמים נשאר לו המצוה והאחר אינו נותן כלום והנח להם לישראל. שכנה"ג בהגב"י או' ה' וכ"כ א"ר או' י"ט דבמקום שנוהגין להקל יש להם על מה לסמוך יעו"ש. וכ"כ המט"י בסוף הסי' ועיין לעיל סי' קל"ד או' כ"ט:
סעיף קטן מג
מג) שם. ולפסוק צדקה. ודע דהאי פסיקת צדקה פשיטא דהיא בקציצת דמים שאומר גרוש אחד לצדקה ואינו דומה זה להא דבסמוך דלשכור לו א' ללמד בנו תורה או אומנות דאסור להזכיר לו סכום מקח דהתם כיון דאיכא תובע כנגדו דמי השכירות הוה כעין מו"מ דהא שכר פעולתו הוא נוטל משא"כ בכל פסיקת צדקה לעניים אפי' לעני ידוע אין כאן תביעת שום שכר פעולה ולכך נראה פשוט דהעולה לס"ת ונודר כך וכך לבהכ"נ לצורך שמן המאיר או שמתנדב לחזן לכבוד התורה כך וכך אין בזה בית מחוש והוי כעין פסיקת צדקה לעניים דמותר וכמ"ש מור"ם ז"ל בהגה דהמנהג להקל ואיני יודע טעם נכון להאוסרין שהביא ההגה ואין לנו לערער על המנהג דמנהגם של ישראל תורה היא מט"י שם. והביאו המחב"ר או' ז':
סעיף קטן מד
מד) כתב ב"י סי' תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו ביו"ט ושבת אלא לצורך מצוה עכ"ל ופשוט דלצורך שבת שרי. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' י"ט. תו"ש או' ך':
סעיף קטן מה
מה) וכן אסור ליתן משכון לחבירו ואפי' אינו משכון גמור רק שיסמוך דעתו עליו אלא א"כ לצורך שבת או לצורך מצוה ומשכון גמור אסור אף לצורך מצוה דהוי כאלו קונה קנין בשבת אא"כ השעה דחוקה ביותר דהיינו לצורך כתובה כדאיתא באה"ע רס"י ס"ו. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:
סעיף קטן מו
מו) וכתב עוד שם המ"א דצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן לו כך וכך מעות אפשר דשרי. והביאו התו"ש שם. והא"ר שם כתב הטעם מה שנוהגין ליתן כלים לחתן הדורש משום דחשבי ליה צורך מצוה להגדיל כבוד התורה ולשמח חתן וכלה ולפעמים הם עניים יעו"ש:
סעיף קטן מז
מז) ומה שנוהגין ליתן מתת דרשה להרב בשבת כלי כסף או כלי זהב עיין בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ח סי' פ"ג מה שהאריך בזה וכתב שהרב לא יתכוין לקנותם עד מו"ש ואז מותר לכ"ע יעו"ש. והביאו א"ח או' ו':
סעיף קטן מח
מח) ועיין בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' נ"ט באחד ששכח למכור פרתו שלא ביכרה ובשבת נראה כי תקריב ללדת אם רשאי ליתן לעכו"ם במתנה כדי להפקיע ממנה קדושת בכור וכתב דהמיקל לא הפסיד ואין מזניחין אותו יעו"ש. א"ח שם:
סעיף קטן מט
מט) מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יכתוב הרמב"ם פכ"ג דין י"ג. מ"א ס"ק ט"ו:
סעיף קטן נ
נ) שם. ולפקח על עסקי רבים. פי' לעיין ולחקור. א"ר או' י"ז. וכתב המ"מ פכ"ד דלא הותר אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים וזה מוכרח בגמ' עכ"ל. וכ"מ סי' של"ט סעי' ד' מ"א ס"ק י"ב:
נ) שם. ולשדך התינוק וכו' ויש ליזהר שלא לקנות בקנין סודר כ"א תקיעת כף לבד וכן המנהג פתה"ד או' י"ב. מיהו מ"ש שם להתיר להבחורים שלא קיימו פו"ר להזכיר סכום מעות אין ראיותיו מכריעות ולדעת מרן אסור אלא מה שכתב שנהגו להקל אפשר שסמכו על המתירין כמ"ש לקמן או' ב"ן וע"כ יש ליזהר היכא דאפשר:
סעיף קטן נא
נא) שם. או אומנות. דהא נמי מצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל. מ"א ס"ק י"ג. ועיין סוף קדושין איזה אומנות מצוה ללמד לבנו. תו"ש או' י"ז. וצריך ליזהר ללמדו אצל אומן יר"ש כדי שלא ילמוד ממעשיו:
סעיף קטן נב
בנ) שם אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. כ"כ הרמב"ן ומהר"ם והטור והר"ן והה"מ ודלא כהגמ"ר כמבואר בב"י. ברכ"י או' ח' וע"ש מה שתמה על הרדב"ז סי' רי"ג שהתיר בפשיטות להזכיר סכום מעות יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח"י בשם פו' להתיר אכן דעתו נראה כס' האוסרין יעו"ש וכ"פ הב"ח. והכי נקטינן לאסור כדעת הש"ע:
סעיף קטן נג
גנ) שם. סכום מעות אסור. פי' סך ידוע כדרך השוכרים אסור. תו"ש או' ח"י:
סעיף קטן נד
דנ) שם בהגה. כמה יתן. אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' י"ט. וכבר כתבנו לעיל או' מ"ג דעת המתירין יעו"ש. וכ"כ הא"א או' י"ד דהמנהג להקל:
סעיף קטן נה
הנ) שם בהגה. דהא מותר לפסוק צדקה. והגם דהחזן עשיר כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ך' ועיין לעיל סוף או' מ"א:
סעיף קטן נו
ונ) וכתב הט"ז סק"ב דהמביא ס"ת בשבת לבהכ"נ צריך להקדישה מאתמול אבל אם בא לו בלבו ביום השבת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ בבהכ"נ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן יעו"ש. אבל לומר סתם אני נודר ס"ת אף שיש לו בביתו כיון שאין מיחדו שרי ואי יחד בשבת אינו חוזר בו דכולם אם עשו עשוי כמ"ש סי' של"ט סי' ד' מש"ז או' ב':
ונ) ועיין מ"ש לעיל או' מ"א דיש מתירין ומ"מ יש לזהר לכתחלה להקדישו מע"ש:
סעיף קטן נז
זנ) מה שנהגו להכריז בית וחנות למכור ולהשכיר ופורעים לשמש המכריז. יש ללמד זכות עליהם. שו"ת כנה"ג סי' ט"ז. ברכ"י או' יו"ד. שע"ת או' י"ז. ועיין לקמן או' צ"ו:
סעיף קטן נח
חנ) לקרות גאזיטא"ס יש להחמיר שיש בהן ידיעה ממשא ומתן. שאלת יעבץ סי' קס"ב. ברכ"י או' י"א. שע"ת:
סעיף קטן נט
נט) מה שנהגו העולם להתנדב בפני ס"ת פתוח בשמחת נישואין ואבי הבן מיחידי בהכ"נ אחרות קרוביהן ויודעיו של בעל השמחה ואין פורעין אם איישר חילי אבטליניה מחמת האריכות לצאת מבהכ"נ טירחא דציבורא על מגן וחטאת הוא להם ג"כ להתנדב בבהכ"נ ובפני הס"ת ולא לפרוע. משא חיים בחלק המנהגים מע' ס' או' קס"ז. ועיין בספרו לב חיים ח"ג סי' ס"ד במי שמבקש לשלוח מעות לא"י לעניים ואירע שביום שבת מצא אחד שקנה שביתה מאתמול והולך היום לא"י דמותר לומר לו תתן בעדי כו"כ מעות לבני א"י ועלי לשלם יעו"ש:
סעיף קטן ס
ס) הנשבע לפרוע ליום פלוני ואירע אותו יום בשבת אם מותר לפרעו בשבת עיין בתשו' הרשב"א סי' תשמ"א. וכתב הרדב"ז ח"א סי' רפ"א דלמ"ד שחייב לפרוע לו בשבת דאם א"א להתיר לו שבועתו או להאריך לו זמן או אינו רוצה לומר הריני כאלו התקבלתי ואין המלוה בעיר או אינו מתרצה במשכון מניח המעות בבית המלוה או ברשותו ובלבד שלא יעבירם דרך רה"ר ולא יחלל שבת באיסור של תורה ואם אפשר להתיר לו שבועתו אין לך צורך שבת גדול מזה ועי"ש באורך. כנה"ג בהגה"ט. ומיהו אם אפשר יעשה ע"י עכו"ם שהוא יתן המעות ברשות המלוה וכמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' וכן אם מתרצה במשכון ורוצה לשומו יעשו שומא ע"י עכו"ם. ועיין ח"מ סי' ע"ג סעי' ז' ומ"א כאן ס"ק ט"ז:
סעיף ז'
סעיף קטן סא
סא) [סעיף ז'] מותר למדוד וכו' וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם (מהחדר שהמת בו לחדר הסמוך לו) ואע"ג דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול. וכתבו התו' ספי"ז דדוקא מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' ך' תו"ש או' כ"א:
סעיף קטן סב
סב) שם. מותר למדוד וכו' כתב בית יהודה סי' כ"ט דהשערת האיסורים באומד הדעת מותר ואין לאסור מטעם דהוי מתקן אבל אם אינו יכול לשער באומד הדעת ורוצה למדוד בכלי שיש בי שיעור ס' אסור דהא עביד מעשה בידים יעו"ש. אמנם הער"ה או' ב' השיג עליו וכתב להוכיח מכמה פו' דאף למדוד בכלי לשער ס' מותר יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט"ז. והיינו אם לא נודע לו תערובת האיסור עד השבת כמ"ש ת"ה סי' נ"ד והביאו מ"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד. א"א שם:
סעיף קטן סג
סג) שם. מותר למדוד וכו' עיין פתה"ד או' ט"ו שכתב דה"ה דמותר לשקול לצורך מצוה כגון שאירע יום א' של פסח בשבת ואם יאכל מאומד שיעור גדול עד שיצא הספק מלבו שמא לא יאכל לאכול להשלים הסדר על נכון או כגון שלא יש לו מצה הרבה שיספיק לשיעור גדול וע"כ התיר לשקול כנגד דבר שאין בו מקצה כגון מזלג וכדומה או פירות ששקל אותם מערב יו"ט שיש בהם כזית שהם ט' דרהם לשקול כנגדם כזית בלילה יעו"ש. אמנם לבי מהסס בזה מכמה טעמים וראיתי שנוהגין לעשות האצטניסים או חולים שאינם יכולין להרבות באכילת מצה לשקול הזית מצה בערב יו"ט ובלילה יניח אותה בעה"ב המחלק אצלו ויתן להם כמדתה מאומד הדעת בלבד ובהוספה מעט אם יוסיף על השיעור השקול ומונח אצלו כדי לצאת ידי ספק אינו מזיק וזוהי דרך הישר:
סעיף קטן סד
סד) שם. מותר למדוד וכו' ואף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזו צורך אבל אם מודד שלא לצורך כלל אלא כמתעסק בעלמא מותר. ר"ז או' י"ט:
סעיף קטן סה
סה) שם. ולמדוד אזור וכו' והוא על כאב ראש שלוקחיו אזורו ומודדין בו ג' אמות ג"פ ואומר הלחש על המדידה. טור. ואפי' באין סכנה מותר. א"ר או' כ"א:
סעיף קטן סו
סו) שם. וללחוש עליו וכו' ולפ"ז ה"ה שמותר ללחוש לחש עין הרע בשבת וכמ"ש הכלבו דף ל"ב ע"א בשם הר"מ ודלא כר"י דסרי כיעו"ש. יפ"ל או' ב' וכ"כ בשו"ת לב חיים ח"ג סי' פ"ח דמותר לומר לחולה לחש ממהרח"ו ז"ל לעיה"ר והביאו ראיה מדברי המרדכי בשבת פ' ח' שרצים סי' שפ"ה יעו"ש. א"ח או' י"א:
סעיף ח'
סעיף קטן סז
סז) [סעיף ח'] הרהור בעסקיו מותר. דכתיב ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר. ב"י בשם הגמ' במילת דבר שהיא מיותרת קא מפיק ליה. מהרי"ל בתשו' סי' רכ"ט כנה"ג בהג"ט:
סעיף קטן סח
סח) שם בעסקיו מותר. ומטעם זה מותר לעיין במלאכה אסורה בשבת הנעשות ע"י עכו"ם להתלמד לעשותה כמעשהו ממנו ובאופן שלא יהיה טורח בעיון זה כ"א ראות עינו ומילתא דאתיא בקל מהר"ם פרובנצא"ל בתשו' כ"י סי' מ"ח. ברכ"י או' י"ב:
סעיף קטן סט
סט) אשר נמצא את ידו בחכמת הרפואה ללכת בשבת למקום הנתוח יש כמה מלאכות ומוקצה. שו"ת שאלת יעבץ סי' מ"א יעוש"ב. ברכ"י או' י"ד. שע"ת:
סעיף קטן ע
ע) הרהור מתוך הכתב אסור. שאלת יעבץ סי' קס"ב. ברכ"י או' י"ג. שע"ת:
סעיף קטן עא
עא) שם. הרהור בעסקיו מותר. אבל אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור. ר"י באגרת התשו' ב"י. עט"ז. וכן אם יזרע שמתוך ההרהור ימשך טרדת הלב אסור ולא שרו רבנן אלא הרהור דלא אתי לידי טירדא ונדנוד דאגה. פתה"ד או' ט"ז:
סעיף קטן עב
עב) שם. ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב וכו' כדי שלא יטריד לבו ויבא לבטל עונג שבת. לבוש. ואם המחשבה עונג לו כגון שיחשוב בהוצאת חופת בנו או בתו אפי' ר"י מודה מפני ששמחה היא לו אם כביר מצאה ידו כי בירך ה' חילו וגם חפצי שמים הם וק"ל הדברים ממ"ש לעיל סעי' ו' דאם דיבור מותר כ"ש הרהור וזה ברור. יפ"ל או' ד':
סעיף קטן עג
עג) שם. כאלו כל מלאכתו עשויה. וז"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ואין אדם יכול לעשות כל מלאתו בשבוע אחד אלא יראה אדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה ואין לך עונג גדול מזה. טור:
סעיף ט'
סעיף קטן עד
עד) [סעיף ט'] אסור לומר לעכו"ם וכו' דדוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש סעי' ג' אבל לעשות בשבת אפי' א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור ואפי' לצורך כלה או מת. הר"ן. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' ס"ד. ועיין לקמן סי' ש"ז סעי' ה':
סעיף קטן עה
עה) שם. שישלחו אחר קרוביו וכו' אפי' להשכיר (עכו"ם רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במו"ש. ר"ז או' כ"ב) כדי שלא תטרף דעתו עליו כמ"ש בח"מ סס"י רנ"ד. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' כ"ה. דכל פיקוח נפש שרי אף בד"ת כ"ש במידי דרבנן. א"א או' ח"י:
סעיף קטן עו
עו) וכתב בס' המנורה הטהורה דאי ליכא עכו"ם שרי לישראל לילך בשבת אחר הקרוב שיבא להחולה אולם ענין זה מסור להמורה להורות כפי צורך השעה שלא להקל בדבר למען לא יזלזלו ההמון בקדושת שבת ח"ו. א"ח או' י"ג:
סעיף קטן עז
עז) וכתב הפתה"ד או' טו"ב מעשה שאירע בזמן המגפה ש' התקע"ד שניגף ראו' ביום ש"ק בתוך העיר ושמעון אחיו היה בכפר והחולה היה מצטער הרבה על שלא נמצא אחיו אצלו ואין לו ידיעה מחליו שרצונו היה שיתפלל על רפואתו וגם היה רוצה לצוות על בניו הקטנים הי"ו וכראות גיסו של הניגף צרת נפשו קרא לסופר תוגר וצוהו שיכתוב כתב בל' תוגרמא לשמעון הנז' העומד בכפר להודיעו כי נשבה אחיו וניגף ושיעשה נו שם בכפר איזה לימוד והתפלה והצעקה והצדקה מבטלין הגזרה וכן עשה התוגר והגיע הכתב בשבת ליד שמעון. וכתב שם הפתה"ד דאין בזה נדנוד איסור יעו"ש ומה שהביא סמוכות לזה:
סעיף קטן עח
עח) וכתב בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"פ באמצע התשו' באחד שבא לו ידיעה שאשתו תקיף לה עלמא והתיר לבעלה לרכוב על סוס בש"ק לשם וצוה עליו אשר בעת רכבו לא ילבש בדרך שיכירו בו שהוא יהודי כדי שלא יהיה ח"ה יעו"ש טעמו. אמנם בשו"ת הרי בשמים מה"ת סי' קפ"ט האריך להשיג עליו יעו"ש. ועי"ש בשו"ת הרי בשמים שהתיר לאוהבו של החולה שיב"ס שיסע עם הבאהן כשהחולה מבקש יעו"ש. א"ח או' י"ג:
סעיף קטן עט
עט) וכתב בשו"ת מגדל השן סי' ב' חולה שיש בו סכנה ששלח לעיר אחרת שישלחו לו רופא עכו"ם דמותר לישראל ליסע בשבת עם הרופא דחיישינן שמא יארע לו איזה עסק בדרך ויתעכב מלבא. וגם בשולח מעיר לעיר ליקח הרפואות באפטיק ושולח עכו"ם מותר לישראל לישב ומחויב הוא. ועפ"ז התיר שם למי שהיה מסוכן ושלח אל האפטיק רחוק ב' פרסאות ושם היה דר אביו ושלח שאביו יבא ג"כ תיכף והתיר משום שהשליח היה עכו"ם ויש לחוש שמא לא ימהר להביא הרפואות ולכן התיר גם לאביו לבא עם הרפואות יעו"ש. א"ח שם. וכבר כתבנו לעיל או' ע"ו דבענינים אלו מסור למורה להורות כפי צורך השעה ולא להקל בדבר שלא יצא זלזול שבת ח"ו:
סעיף יוד'
סעיף קטן פ
פ) [סעיף יוד'] להחליף משכון לעכו"ם וכו' וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו. ב"י. וכ"כ בש"ע לקמן סי' שכ"ה סעי' ג' יעו"ש:
סעיף יא'
סעיף קטן פא
פא) [סעיף יא'] מותר לקנות בית וכו' ובמ"ץ ח"א סי' ל"א כתב בשם הריב"ש והר"א חסון ז"ל דאסור לקנות בשבת אלא כשקנה מע"ש אז מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק י"ט. אמנם הא"ר או' כ"ב כתב שהוא תלמוד ערוך בירושלמי והובא תמים דעים סי' קע"ה דאפי' לקנות מותר בשבת יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' א' דדעת מרן עיקר יעו"ש:
סעיף קטן פב
פב) שם. לקנות בית בא"י וכו' וסוריא כא"י לדבר זה. הרמב"ם פ"ו דין י"א. ואיזו היא סוריא מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובא וכל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא. אבל עכו חו"ל כאשקלון והם תחומי א"י. הרמב"ם פ"א דתרומות דין ט' והביאו מ"א סק"ך:
סעיף קטן פג
פג) וכתב בהג"א פ"ב רמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם ומעלה לערכאות עכ"ל משמע דאסו' ליתן מעות. מ"א שם. וכתב הר"ז או' כ"ד אם הנכרי הולך לדרכו בשבת משמע הא אם אינו הולך אסור לומר לו לכתוב בשבת אבל מסתמיות דברי הפו' משמע דגם אם אינו הולך מותר דחיישינן שמא יחזור בו:
סעיף קטן פד
פד) שם. ומעלה בערכאות. מה שהתירו לומר לעכו"ם לכתוב כתב בשבת על מה שהיו מבקשים מהיהודים חמשים דינרים וכתבו הקהל לשלטון ע"י עכו"ם שמא יניח להם הממון ההוא או יתפשר בדבר מועט לא יפה עשו ואיסורא קעבדי דאמירה לעכו"ם שבות. רבינו ישעיה הא' בתשו' כ"י סי' צ"ח והאריך מאד לדחות ראיות המתירין ולהוכיח האיסור. ברכ"י או' ט"ו:
סעיף קטן פה
פה) שם הגה. בכתב שלהם דאינו אסור אלא מדרבנן וכו' דלא שרי אלא בכתיבה של עכו"ם דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהוא דאורייתא אסור. ד"מ או' ה' וכ"כ מ"א סי' ש"מ סק"י בשם הגמ"י פ"א דס"ת דכתיבת עכו"ם אינה אסורה אלא מדרבנן. אלא שתמה עליו מדברי הרמב"ם פי"א דין יו"ד שכתב דהכותב בכל כתב ובכל ובכל לשון חייב וכ"כ הרב"י באה"ע סי' קכ"ו לענין גט וגם בתו' גיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא וכתב אפשר דהגמ"י פליג על הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ב' והער"ה או' ה' בשם כמה פו' דגם בכתב שלהם הוי מלאכה דאורייתא יעו"ש. וכ"כ בי"ש באה"ע רס"י קכ"ו יעו"ש. ובענין כתיבה דקה שלנו כתב שם המ"א אפשר דהוי מדרבנן ופטור אמנם בב"י שם באה"ע הביא דיש מתירין לכתוב הגט בכתיבה דקה שלנו הנקרא אצל הספרדים משק"י יעו"ש וא"כ לדעתם משמע דהוי דאורייתא. ועיין בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף קי"ג ע"ב שהאריך בענין זה וסיים דעכ"פ כ"ע מודים דמאן דס"ל כתב משיט"א וגלחות מדרבנן יחידא הוא לגבי כל הפו' ראשונים ואחרונים יעו"ש. והביאו א"ח סי' ש"מ או' ח'. ולפ"ז דגם בכתיבת עכו"ם יש חיוב דאורייתא ולא יש הפרש אם כותב לו העכו"ם בכתיבה שלנו או בכתיבת עכו"ם אבל ההיתר הוא משום דאמירה לעכו"ם שבות ומשום ישוב א"י לא גזרו:
סעיף קטן פו
פו) שם בהגה. ומשום ישוב א"י לא גזרו. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א סעי' ו' וגבי לוקח בית בא"י מותר. המ"מ פ"ו. והביאו מ"א סי' ש"ז סק"ז:
סעיף קטן פז
פז) ובשעת פקוח נפש וסכנה יחתום בשמאל דהוי כלאחר יד דרבנן כמ"ש בב"י סי' ל"ב וכ"מ להדיא בשבת ק"ג ומצי לשמוטי נפשיה שהוא אטר או חש בימינו. כ"כ בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף ק"י ע"א. ובשו"ת בן יהודה סי' י"ד מסתפק אם כתב בשמאל כתיבה יפה ומהודרת אי הוי כתב וחייב יעוש"ב. א"ח או' י"ד:
סעיף קטן פח
חפ) מה שנותנים החותם לעכו"ם לחתום על החביות של יי"ש הטוב לפני האלהים ימלט נפשו מזה אך אם מוסר החותם מע"ש לחתום בשבת בעת כשיצטרך והעכו"ם הוי בקבולת היה מקום להקל במקום פסידא טובא. תשו' ברית יעקב חא"ח סי' ט':
סעיף יב'
סעיף קטן פט
טפ) [סעיף יב'] מותר להכריז בשבת וכו' משום דהשבת אבידה מצוה ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה חפצי שמים הוא ושרי. ב"י. ט"ז סק"ג. ונהגו עכשיו להכריז אבידת עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ולא ידענא היכא רמיזא אבל במקום שיש חשש סכנה בדבר פשיטא דשרי. מ"א ס"ק כ"א. תו"ש או' כ"ח:
סעיף קטן צ
צ) שם. על אבידה. וה"ה גניבה. מי"ט. א"ר או' כ"ה. מחה"ש ס"ק כ"א:
סעיף קטן צא
צא) שם הגה. ומותר להתיר חרמי צבור וכו' ומי שנידוהו בחלום מותר להתיר לו בשבת משום דצרכי שבת הוא. שכנה"ג בהגב"י או' ט' עו"ש או' ט"ז. מ"א ס"ק כ"ב. א"ר או' כ"ז:
סעיף קטן צב
צב) שם בהגה, הוי כעסקי רבים וכו' משמע דאם הוא לצורך יחיד אסור אבל ממ"ש בבד"ה הטעם בשם רי"ו משום דבחול לא יוכל לקבץ הקהל בקל שיתירו לו הוי כמו נדרי אשתו דשרי כמ"ש סי' שמ"א מטעם זה שרי אף לצורך יחיד. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' כ"ט. ולטעם זה היכא דאיכא נמי כנופיא בחול אסור להתיר אבל לטעם צרכי רבים היה מותר. א"ר שם:
סעיף קטן צג
צג) כתב הב"ח סס"י ש"ז מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם ע"פ ב"ד משום חובותיו יש לישב המנהג משום פסידא דצריך להכריז בשבת שמתאספין כולם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים עכ"ל. מ"א שם. תו"ש או' ל':
סעיף קטן צד
צד) שם בהגה. שהוא לצורך שבת. דומה להיתר נדרים. מ"מ ומשמע דה"ה דצבור שרי כמש"ל בשם רי"ו. מ"א ס"ק כ"ד. ור"ל אפי' אין בו צורך שבת מותרים להחרים כיון שצריך לזה קיבוץ הצבור דא"א בחול כיון דמדמה ליה להתרת נדרים ובהתרת נדרים הותר כה"ג כדמצינו בהפרת הבעל וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג. מחה"ש. וכ"כ בהדיא (ר"ל כדברי מ"א) הרשב"ש סי' רל"ג בשם ס' העתים יעו"ש. ער"ה או' ו':
סעיף קטן צה
צה) כתב בס' דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"ם סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחלל שבת. וכ"כ בס"ח סי' ת"ט. מ"א שם. ותמה עליו הא"ר דס"ח כתב להיפך דאין גוזרין חרם בשבת דכתיב בו ברכה עכ"ד. ולק"מ דכוונת המ"א הוא דמהרשד"ם אוסר לנדות אלא למי שחילל שבת וכ"כ ס"ח דאסור והיינו לאפוקי מדברי ריבות שכתב משמע בסמוך דחכם רשאי לנדות לכבודו על זה כתב ורשד"ם התיר לנדות למי שחילל וכו' כלומר הא לאו הכי אסור וכ"כ ס"ח כדעת מהרשד"ם דאסור לנדות היפך דברי ריבות. ולצורך מי שחילל שבת יודה ס"ח למהרשד"ם דהוא תלמוד ערוך פ' הדר (עירובין דף ס"ג) דרבינא שמתיה לההוא דחילל שבת אף שיש לחלק דאפרושי מאיסורא לפי שעה שאני וכמ"ש מהרשד"ם. ברכ"י או' ט"ז ועי"ש. ועוד עיין לקמן סי' שמ"א:
סעיף יג'
סעיף קטן צו
צו) [סעיף יג'] להכריז בשבת על קרקע הנמכר וכו' בקושטא נוהגין להכריז מי שרוצה להשכיר בית או לקנות. ובתשו' הגאונים אוסר זה. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר או' כ"ט. ועיין לעיל או' ז"ן:
סעיף קטן צז
צז) שם. ואם לאו יאבד וכו' דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אעפ"י שיש תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ואי איכא דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוי דיבורא דחול. ריב"ש סי' ש"ץ. כנה"ג שם. מ"א ס"ק כ"ו. א"ר או' כ"ט. תו"ש או' ל"א:
סעיף קטן צח
צח) שם הגה. וכן אסור להכריז יין וכו' ורש"ל פ"ה דיו"ט סי' ח' כתב ואני מורה להכריז קודם ברכו ואם שכח מלהכריז עד אחר ברכו אז מכריז שיש לפלוני יין לקידוש מי שרוצה יבא ויקח ואל יזכיר סכום דמים ומכאן סמכו בקושטא יע"א להכריז בשבת שקודם ר"ח ניסן שלפלוני יש יין לבן למצה מי שרוצה ילך ויקח. שכגה"ג בהגב"י או' יו"ד. וכ"כ הט"ז סק"ד דאם אינו מזכיר סכום דמים שרי. ובלבוש כתב אבל ראיתי שבכל המקומות מכריזין יין אפי' בסכום מקח ואפשר לומר דחשבינן ליה חפצי שמים להודיע לקנות יין קידוש עכ"ל. והביאו הט"ז שם וכתב ומ"מ דהנשאל ע"ז לא יורה להיתר בסכום מקח עכ"ד. ובמהרי"ל כתב דאפי' להודיע מי הוא המוכר אסור. ונ"ל כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ"א ס"ק כ"ז. מיהו הא"ר או' ל"א כתב דנראה לו מדברי מהרי"ל דוקא כשאפשר להגיד קודם ברכו אבל בשכח מודה דמותר ואפי' בשאר משקין נראה להתיר דאף שא"צ לקידוש מ"מ צורך שבת וצורך רבים הוא עכ"ד. אמנם הא"א או' כ"ז כתב כדברי המ"א דהיכא דאין שכיח יין שרי להכריז שידעו לקנות לצורך קידוש ואל יזכיר סכום מקח והיכא דשכיח הוי דברי חול. וכ"כ הר"ז או' כ"ח:
סעיף קטן צט
צט) וכתב שם הא"א ואפשר אם יש לאחד בזול יותר משאר מוכרים רשאי להכריז בסתם לסעודת שבת דהוי מצוה ושרי עכ"ד. ור"ל אף במקום שהיין מצוי שרי בכה"ג:
סעיף קטן ק
ק) כתב המרדכי בפ"ק דשבת שפסק רבינו גרשום בא' שקנה סוס בשבת דצריך ללקות מכת מרדות ואם יעלה דמי מכירת הסוס על דמי לקיחתו שקלינן ויהבינן לעניים שלא יהא חוטא נשכר ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת לפי מה שיראו יחמירו בו יותר. ב"י. עו"ש או' ט"ז:
סעיף קטן קא
קא) כתב רי"ו בחלק ח"י ראובן ששכר גוי וחמור מע"ש להוליך לו סחורה למקום פלוני והסחורה היתה בבית יהודי ובא הגוי בשבת ולקח מבית היהודי והוליכה ודאי אמור דע"כ לא שרו ב"ה אלא עם השמש אבל בשבת לא והעובר ראוי להענישו בממון לפי עשרו או במלקות אם אין ממון. כ"כ קצת מפ'. וכ"כ הרא"ש בתשו' ס"ט עכ"ל. ב"י בדפוס ישן. ודוקא שעשו הדבר במזיד אבל בשוגג אין להענישם ואם הם מכחישים ואומרים שבשוגג עשו ואין עדים בדבר וגם אין שם אמתלאות אין ספק שהם נאמנים ועל הדיין מוטל לחקור אם לעקל אם לעקלקלות. הר"א ששון ז"ל סי' קנ"ו. כנה"ג בהגב"י. עו"ש שם:
סעיף קטן קב
קב) יש מגדולי המורים שהורו שדין רי"ו ז"ל דוקא בשכירות יום ליום אבל בקציצת דמים אפי' אם באו בתוך השבת ולקח המשאות אין קפידא בדבר. והר"א ששון ז"ל בסי' קס"ו כתב ועל כל זה לבי נקפי. כנה"ג שם. עו"ש שם ועיין לקמן סי' ש"ז סעי' ד' בהגה ובדברנו לשם או' ל"ה:
סעיף קטן קג
קג) כתב בא"ז כשם שאסור אמירה לעכו"ם כך אסור רמיזה לעכו"ם ודוקא לענין שיעשה לו מלאכה בשבת אבל שעשה לו מלאכה לאחר שבת מותר ע"י רמיזה. ד"מ או' ז' והביאו לקמן בהגה סס"י ש"ז:
סעיף יד'
סעיף קטן קד
קד) [סעיף יד'] מי ששלחו לו שהוציאו בתו וכו' לקמן סי' שכ"ח סעי' יוד פסק (מור"ם ז"ל בהגה) דבשביל שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ורמ"א כתב כאן ועיין סי' שכ"ח סעי' יו"ד ולכאורה סותרין אהדדי ופלוגתא היא בב"י בין הרשב"א לתו' וצ"ל דשאני הכא שרוצין להמירה ותשאר מומרת לעולם אח"כ בזה הכריע כהתו' דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטריה ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת על הצלה זו כנ"ל נכון. ט"ז סק"ה וכ"כ מ"א ס"ק כ"ט וכ"כ שבט יהודה על יו"ד סי' של"ד דף ב' ע"ד:
סעיף קטן קה
קה) שם. מי ששלחו לו שהוציאו בתו וכו' דוקא דהיא לא פשעה אבל אם בנו הלך להמיר דהוא פושע לא ודלא כמ"ש בשו"ת נחלת שבעה סי' פ"ג וכבר מחו לה אמוחא השבו"י ח"א סי' ט"ז והא"ר. אך הא"ר כתב דיש להקל באיסור דרבנן. ברכ"י או' טו"ב. שע"ת או' י"ט:
סעיף קטן קו
קו) שם. שהוציאו בתו וכו' או קרובו. לבוש. והמי"ט והעו"ש או' י"ז כתבו דאפי' אינו קרובו דינא הכי וכן מסתבר א"ר או' ל"ב. וכ"כ הר"ז או' כ"ט. ומשמע דכייפינן נמי אבל המש"ז או' ה' כתב דדוקא על בתו כייפינן יעו"ש:
סעיף קטן קז
קז) מי שרוצה למסור ליחידי סגולה ואם ילך הפרנס תיכף השג ישיג והצל יציל ליחידים שלא יפסידו ממון ולזה שרוצה למסור שלא יעשה עבירה גדולה כזו יש מי שהורה שמותר לחלל שבת בשביל זה והשבו"י ח"א סי' ט"ז הוכיח דטעה בהוראה זו ואיסור גמור הוא לחלל שבת בעבור זה. ברכ"י או' ח"י. ועיין שע"ת או' י"ט מ"ש להקל ואינו מוכרח:
סעיף קטן קח
קח) שם. שהוציאו בתו וכו' ואם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצוין להפרישו או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והכא נמי כן וצ"ע. מ"א ס"ק כ"ט. אבל הא"ר או' ל"ג כתב נראה פשוט דמותר דהא גם בגדלה תשאר באיסורין יעו"ש וכ"כ הר"ז או' כ"ט:
סעיף קטן קט
קט) ללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו שרי. נימוקי הרמ"ה דיני בושת סי' כ"א. כנה"ג בהגב"י. אמנם המ"א ס"ק כ"ט כתב עליו צ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום:
סעיף קטן קי
קי) שם. מצוה לשום לדרך פעמיו וכו' ואפי' אם הוא ספק אם ישיבנה. לבוש. ר"ז או' כ"ט:
סעיף קטן קיא
קיא) שם. ויוצא אפי' לשלש פרסאות. אפי' למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמיר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה. ב"י. וא"כ אם רוצים לאנסה לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"ז פעם אחת אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"ז כדאיתא בעירובין דף ס"ט. מ"א ס"ק כ"ט. אמנם הער"ה או' ח' כתב דיש לחלל שבת משום ע"ז יעו"ש. וכ"מ בלבוש שכתב דעל ג' עבירות דדינם יהרג ואל יעבור מחללין. וכתב א"ר או' ל"ג דדברי הלבוש נכונים יעו"ש וכ"ז לילך ג' פרסאות של חילול שבת באיסור דאורייתא אבל לחלל באיסור דרבנן בכל העבירות כשאין בפשיעה מחללין ואפי' הם באונס דרחמנא פטריה מ"מ זכייה היא לו כשאינו עובר. א"ר שם. וסיים דאפי' בפשיעה יש להקל באיסור דרבנן יעו"ש. ועיין ר"ז סוף או' כ"ט שכתב דדוקא על מצות לא תעשה מחללין איסור דרבנן אבל על מ"ע אין דוחין שבות יעו"ש:
סעיף קטן קיב
קיב) למצוה דרבים חוטאים כדי שיזכו. תו' גיטין מ"א ע"ב. וכן אם מזכה גם לעצמו. א"ר שם, וכ"כ העו"ש או' י"ט:
סעיף קטן קיג
קיג) שם. ואי לא בעי כייפינן ליה. כדאשכחן במי שחציו עבד שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ"ו כי רבה היא. ב"י. עו"ש שם:
עמוד הקודםעמוד הבא