התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן קסד
הרב יעקב חיים סופר
סימן קסד
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה וכו' אפי' שלא בשעת הדחק. עיין בב"י שהביא פלוגתא בזה די"א דוקא בשעת הדחק מהני תנאי וי"א דאפי' בשלא שעת הדחק מהני תנאי וכ"פ מרן ז"ל להלכה בב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע. מיהו הרש"ל בתשו' סי' צ"ד פסק כדעת האומרים דלא מהני תנאי אלא בשעת הדחק וגם כתב שם דהא דאמרינן בפסחים פ' אלו דברים לתפלה ולנטילה ד' מילין צ"ל דאיירי התם שנטל ידיו שחרית והתנה עליהם הילכך בתוך ד' מילין לא חשוב דחק ולא מהני תנאי יותר מד' מילין חשוב כשעת הדחק ומהני תנאי וכתב ומ"מ נראה דדוקא בהולכי דרכים שכולם ישראל והולכי רגל שיכולין לעמוד בכל מקום שירצו אבל האידנא מי שהולך בעגלה בין שאר הגוים שהולכין בחבורה ומתירא לילך ביחידי ומוכרח לעמוד בכל מקום שיעמדו הם אפי' תוך ד' מילין חשוב שעת הדחק ומהני תנאי והמחמיר שלא יאכל עד אשר יבא למים ויטול ויאכל על העגלה כהלכתה תע"ב יעו"ש. וסברה זו שכתב רש"ל דד' מילין קאי על שנטל ידיו בשחרית והתנה כ"כ בב"י בשם סמ"ק יעו"ש. אבל דעת שאר הפו' גם קאי ד' מילין אפי' על מי שלא התנה בנט"י שחרית וכן הוא דעת מרן ז"ל והאחרונים דהא הצריכו לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' הקודם דאם התנה למה צריך מפה יעו"ש. אמנם מ"ש דיא מהני תנאה אא"כ בהמים רחוקים יותר מד' מילין זהו דוקא למ"ד דאין להתיר תנאי אלא בשעת הדחק אבל למאן דמתיר להתנות בלא דחק שרי להתנות בכל ענין. ומיהו לענין דינא היה ראוי להחמיר ואין להתנות אלא בשעת הדחק וכ"נ דעת המ"א סק"א. וכ"פ א"ר אות ב' אלא אעיקרא דדינא כתב שכנה"ג בהגב"י סוף אות ג' דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות אפי' בנטילת שחרית ואין ספק שסמכו על הפו' דלא מהני תנאי אלא בשעת הדחק ואפי' בשעת הדחק אינם יכולין ליזהר שלא לטנפם ולכן מנעו התנאי מכל וכל עכ"ל. והביאו א"ר שם וכתב שכן מצא באגור דנהגו העולם שלא להתנות. וכ"כ בי"מ אות ג' דה"ח אות ג' ועיין לקמן אות ה':
סעיף קטן ב
ב) שם ומתנה עליהם וכו' כתב בס' דמשק אליעזר דף שכ"ה ע"ג דהך תנאי אין פירושו בפיו ובשפתיו אלא שיזהר מלטמאם ומלטנפם. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' וכתב עליו דאין נראה כן מדברי הטור בשם ר"פ והרשב"א והמרדכי יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות א' שמתנה בפיו שתהא נטילה זו לכל היום וגם שירצה לאכול לא יחזור ויטול עכ"ל. ומיהו עיין בא"ר אות א' שמצדד לומר שדי במחשבה והמש"ז אות ה' כתב דזה תלוי בפלוגתא דלהרשב"א סגי במחשבה ולהרא"ה צ"ל דוקא בפה יעו"ש:
סעיף קטן ג
ג) שם ובלבד שלא יסיח דעתו וכו' וא"ת א"כ למה לו להתנות וצ"ל דבעינן כונה לנטילה ולכן צריך להתנות. מ"א סק"ב. ועיין לעיל סי' קנ"ט סעי' י"ג:
סעיף קטן ד
ד) שם הגה. ולא יטנפם. לא יש חולק בזה כמבואר בטור וב"י אלא שדעת מרן ז"ל זה נכנס בשלא יסיח דעתו מהם וע"כ לא כתבה ומור"ם ז"ל רוצה לבאר וע"כ הגיה זה:
סעיף קטן ה
ה) שם ולא יטנפם. כתב הכלבו בה' נט"י בשם הרדב"ל שאם הניחם אחר הנטילה בבתי ידים שיועיל התנאי והביאו ב"י ומשמע שם בכלבו שר"ל שיועיל התנאי משום טינוף והסח הדעת כיעו"ש. וכ"כ א"ר אות א' וכתב ודלא כמשמע ממ"א יעו"ש. וא"ת כיון שמועיל בתי ידים משום טינוף והסח הדעת למה כתבנו לעיל סוף אות א' דנהגו העולם שלא להתנות אפי' בשעת הדחק משום דאינם יכולין ליזהר שלא לטנפם יניחו אותם בבתי ידים. תירץ המחה"ש סק"ג דיש לחוש שיוציא ידיו מתוך בתי ידים ע"י הסח הדעת ויטנפם יעו"ש. ועוד י"ל כי אין כל אדם יכול לעשות זה להניח ידיו כמו אסורות בבתי ידים כי רוצים לעשות בהם איזה עסקים שאין נעשים ע"י בית יד וע"כ מנעו התנאי מכל וכל:
סעיף קטן ו
ו) שם ואם מים מצוים לו וכו' פי' שהם מוכנים לפניו וא"צ לטרוח אחריהם. מ"א סק"ד. ור"ל כיון שאינו אלא לחומרא בעלמא ומדינא אף מצויים לפניו יוכל להתנות ע"כ א"צ לטרוח אחריהם. וכ"כ א"א אות א' ואות ד' וכתב שכ"מ בלבוש יעו"ש. וזהו לפי דעת מרן ז"ל דפסק דשרי להתנות אפי' שלא מדוחק אבל למאן דס"ל דאין להתנות אלא מדוחק צריך לטרוח לפניו ד' מילין ולאחריו מיל כמ"ש באות א' יעו"ש:
סעיף קטן ז
ז) שם הגה. והא דמהני תנאי דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה וכו' כגון שיצא מבה"כ או לטבול במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כונה מעלייתא. מ"א סק"ה. א"ר אות ג' סו"ב אות ג' ר"ז אות א' וכתב שם הר"ז ואע"פ שלטיבול במשקה ויוצא מבה"כ לא יברך ענט"י ובשעת אכילה ג"כ לא יברך ענט"י ע"ז שנטל כבר אין בכך כלום יעו"ש:
סעיף קטן ח
ח) שם אבל אם נוטל לצורך אכילה וכו' ר"ל בשעה שרוצה לאכול ורוצה להתנות שתועיל לו נטילה זו לכל היום אפי' לאכילה אחרת אין מועיל לו התנאי. לבוש. וכ"כ ל"ח פכ"ה אות מ"ה יעו"ש. מיהו המ"א סק"ו כתב דהא דלא מהני תנאי אם נוטל לצורך אכילה משום דבעינן תכף לנטילה סעודה ור"ל כגון שנוטל לצורך אכילה ואינו אוכל כ"א לאחר זמן לזה לא מהני תנאי אבל אם נוטל ואוכל מיד מועלת נטילה זו לאכילה אחרת ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם. מיהו הא"ר או' ד' כתב דבברכת אברהם מבואר כלבוש ועי"ש באות ה' מ"ש לדחות דברי העו"ת מ"ש על הלבוש יעו"ש: וכ"ז הוא לפי דברי מור"ם ז"ל שכתב בשם הר' יונה שהביא בב"י אבל הב"ח פסק דלא מהני תנאי כ"א דוקא בנט"י שחרית וכתב שכן הוא נמי דעת מרן ז"ל יעו"ש. וכ"כ הא"ר הות ג' בשם ברכת אברהם דף קפ"ד ומהר"ם מרוטנבורק סי' קס"ט ומ"ש הט"ז על הב"ח כתב עליו דלא דק יעו"ש. ודע שכ"ז שכתנו מאות ב' עד כאן הוא כדי להבין דברי הפי' והש"ע דהא כבר כתבנו בסוף אות א' דנהגו העולם שלא להתנות יעו"ש אלא דאם אין מים מצויים כורכים ידם במפה ע"פ הדינים המבוארים בסי' הקודם יעו"ש:
סעיף ב'
סעיף קטן ט
ט) [סעיף ב'] מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע וכו' וה"ה אם הסיח דעתו משמירתן צריך ליטול כמ"ש סי' ק"ע סעי' א' ורסי' תע"ה. וכ"כ הרשב"א בת"ה. מ"א סק"ז. א"ר אות ו' ר"ז אות ב' דה"ח אות ד' ולפ"ז משמע דהמתנמנם בתוך הסעודה צריך ליטול דהא ע"י השינה הוסח דעתו משמירתם והגם דבנ"א כלל מ' אות ה' מצדד להקל בשינת ארעי פחות מס' נשמי וכ"פ בח"א שם אות י"ז והביאו בן א"ח פ' קדושים אות כ"ב יעו"ש מ"מ נראה דבתוך הסעודה חמיר טפי ממה שמצדד לשם וע"כ יש להחמיר. ועיין לקמן סי' קע"ח אות מ':
סעיף קטן י
י) שם ונזכר שנגע וכו' ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו נ"ל דאסור לבלוע עד שיטול ידיו עיין סי' קס"ג סעי' ב' מ"א שם. ור"ל דשם כתוב דהאוכל מחמת מאכיל צריך ליטול אעפ"י שאינו נוגע והכא נמי אעפ"י שהמאכל בפיו ואינו נוגע צריך ליטול. מיהו נראה לע"ד דהתם שאני כיון שהוא אוכל אעפ"י שמאכילין אותו אחרים חיישינן שמא יגע כיון שכן דרך האוכלין ליגע אבל הכא כיון שכבר היה המאכל בתוך פיו ליכא חששא זו של נגיעה ואע"ג דימצא באיזה פעם שאדם נוגע במאכל שבפיו זהו מעט מן המעט ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ואח"כ ראיתי שכ"כ בא"א אות ז' לחלק בין דין זה לסי' קס"ג יעו"ש:
סעיף קטן יא
יא) כתב ח"א סוף כלל מ' דהנוגע באמצע סעודה בס"ת או בתפילין או ברצועות או במגילה מן המגילות הנכתבים על קלף כדין צריך ליטול ידיו ולא יברך משום דכל אלו מטמאין הידים יעו"ש. אמנם הרב פנים מאירות ח"א סי' ע"ו נתעורר בזה וכתב דלא גזרו טומאה לידים הבאים מחמת ספר אלא דוקא לענין תרומה ומשום דספר גופיה פוסל את התרומה אבל לחולין כיון דספר גופיה לא מטמא חולין ולא גזרי דלא יהיו חמירי הידים מספר עצמו וע"כ ליכא חששא מנגע בספר תוך הסעודה יעו"ש. והב"ד רב פעלים ח"ג סי' ו' וכ"פ בספרו בן א"ח פ' קדושים אות ך' יעו"ש. וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ד ע"ב דבספר האשכול הס"ת סי' י"ב בשם רב האי גאון מבואר דדבר זה אינו רק לתרומה ולא לחולין יעו"ש. והביאו א"ח אות א' ועיין בדברינו לעיל סי' קמ"ז או' ה':
סעיף קטן יב
יב) שם ומקומות המכוסים וכו' לפי שיש מלמולי זיעה אבל מקומות מגולין בפניו ומקומות מגולין שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' קצ"ה המיוחסות להרמב"ן וכ"כ בש"ע לעיל סי' ד' סעי' כ"א ועיין בדברינו לשם ובסי' צ"ב סעי' ז' מ"ש ע"ז שם בס"ד:
סעיף קטן יג
יג) שם ומקומות המכוסים וכו'. ואם השתין ובריא לו שלא נגע במקום מטונף א"צ ליטול. תשו' הגאונים סי' שי"ז. כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות ג' וכ"כ לקמן סי' ק"ע סעי' א' בהגה יעו"ש. ומיהו זהו מדינא אבל משום נקיות צריך ליטול כמ"ש לעיל סי' ז' סעי' ב' וכ"כ א"ר אות ו' ועיין בדברינו לסי' ז' אות ג' ואם שפשף שצריך ליטול מדינא אם צריך לחזור ולברך ענט"י ית' לקמן אות טו"ב:
סעיף קטן יד
יד) שם ומקומות המכוסים וכו' וכן אם נגע במקומות המכוסים של תינוק וכדומה צריך לחזור וליטול. חס"ל אות ב' וה"ה אם נגע בצואת האוזן והאף צריך לחזור וליטול המש"ל סי' ד' אות צ"ז יעו"ש. וכ"כ החס"ל שם. ואם לא נגע כ"א ביד אחד א"צ ליטול כ"א אותה היד לבד כמ"ש לק' סי' ק"ע סעי' א' וכ"כ בן א"ח פ' קדושים אות כ"א:
סעיף קטן טו
טו) שם או שחיכך בראשו. משמע דוקא שחיכך אבל אם נגע בשערות ראשו ולא חיכך א"צ ליטול. וכ"כ מור"ם ז"ל לעיל בסי קס"ב סעי' ח' ר"ז אות ב' ח"א כלל מ' אות י"ט. בן א"ח שם. ועיין לעיל סי' קס"ב או' מ"ה:
סעיף קטן טז
טז) שם ויברך ענט"י. מיהו ברש"ל פכ"ה סי' כ"ה כתב שאין לברך על נטילה זו דלא מצינו שתיקנו ברכה באמצע סעודה יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' עו"ת אות ד' מ"א סק"ח. וכ"פ הט"ז סק"ה. א"ר אות ז' סו"ב אות ה' א"א סי' ק"ע אות ב' ר"ז אות ב' דה"ח אות ד' בן א"ח שם. קיצור ש"ע סי' מ' אות ט"ז. וכתב שם הא"ר דגדולה מזו כתב באגודה פ"ג דיומא דאף בהלך והפליג א"צ לברך יעו"ש. וכ"פ א"א שם והגם דהמט"י וי"א והמאמ"ר אות ג' והנה"ש אות ב' יישבו קושיות הט"ז ודעתם לפסוק כדברי מרן ז"ל לחזור ולברך מ"מ הא כבר כתבנו לעיל סי' ח"י אות ז' דבענין ספק ברכות אין הולכין אחר הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל יעו"ש וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה דבדבר דאית ביה פלוגתא אין מברכין מספק. ובפרט בדבר זה דאיכא למימר דלא תיקנו כי אם ברכה אחת לכל הסעודה ההיא עד שיברך ברהמ"ז וכן נראה לפי סודם של דברים דלא שייך כ"א ברכה אחת לכל הסעודה עיין בדברינו לעיל סי' קס"ב אות א' ואות ב' ודוק:
סעיף קטן יז
טוב) וכתב שם הט"ז דמדברי רמ"א ססי' קע"ח משמע דהעושה צרכיו בתוך הסעודה א"צ לחזור ולברך ענט"י יעו"ש וכ"פ א"א שם. ר"ז שם דה"ח שם. קיצור ש"ע שם. והגם דהמ"א סי' קס"ה סק"א והח"א בכלל מ' אות י"ד כתבו לברך כבר כתבנו באות הקודם דאנן ק"ל סב"ל ואין לברך יעו"ש. וכ"פ בן א"ח פ' בהעלותך אות ח' ועיין לקמן סי' קע"ח אות מ"ב:
עמוד הקודםעמוד הבא